מהפכת הילדים
נשיא גיאורגיה עוד לא בן ,40 שרי ממשלתו בני 38 בממוצע, ושר ההגנה שלו הוא בוגר תיכון קוגל בחולון שחגג באחרונה 28. בגיאורגיה מתנהל כבר שלוש שנים מהלך חסר תקדים שבמסגרתו הוחלפה כל השכבה המבוגרת בצמרת השלטון. התוצאה בינתיים: זינוק מנחשלות לצמיחה מואצת
אז, הוא גר עם סבתא שלו בחולון, הלך לבית הספר ולמד עברית באולפן. אבל ספק אם הרבה תלמידים ומורים זוכרים אותו. שנה וחצי בלבד אחרי שכף רגלו נחתה בישראל חזר דוד לגיאורגיה, כשהוא משאיר את סבתא מאחור, וגם את הוריו שהספיקו בינתיים לעלות בעקבותיו. אולי ההחלטה שלו לעזוב את קריית בן-גוריון בחולון היתה נכונה. אחרי הכל, רק כמה שנים מאוחר יותר - בגיל 28 בלבד - הוא מונה לשר ההגנה של גיאורגיה. בישראל זה לא היה קורה.
לפני חמש שנים, גם בגיאורגיה זה לא היה קורה. את גודל השינוי במדינה אפשר להבין מסיפורו של ישראלי אחר, יגאל פורצקי. בספטמבר 2002 נחת פורצקי בשדה התעופה הקטן של טביליסי, בירת גיאורגיה. זמן קצר קודם קיבל לידיו יגאל את ניהול בית המלון מאריוט בעיר, אחד האיים המערביים היחידים בגיאורגיה. כבר בנחיתה הוא הבין שהמשימה תהיה מורכבת: שדה התעופה היה חשוך לגמרי, ואפילו אורות המסלול הופעלו רק לכמה דקות כדי שהמטוס יוכל לנחות. כסף ליותר לא היה. אחר כך, כדי להגיע לעיר, גילה יגאל שצריך לנסוע שעה בדרך חתחתים ולקוות שאללה ירחם. וכשכבר הגיע לטביליסי, הוא מספר, התחושה לא היתה יותר טובה. בכל פינה היו עוצרים אותך שוטרים, מה שדרש אספקה רציפה של דמי שוחד.
ככה התנהלו אז הדברים בגיאורגיה. לכל שוטר היתה מכסה יומית שאותה היה מעביר לבוס שלו, ואם היה מצליח לעבור אותה יכול היה לקחת את הכסף הנותר הביתה. כולם הכירו את השיטה, כולם חיו איתה, כולם שיתפו פעולה. לא רק במשטרה: כמעט כל פקיד ציבור, מהזוטר ביותר
"בשנתיים הראשונות שלי פה," נזכר מנהל המלון הישראלי, "הייתי צריך להפעיל את הגנרטור של המלון במשך עשר שעות ביום, ובאיזשהו שלב התקשרו אלי מהחברה כדי לשאול אם התחלתי לסחור בדיזל." אבל מה הפלא שלא היתה אספקה סדירה של חשמל, כשהתושבים לא שילמו עליו ואפילו מוני חשמל לא היו? ומילא הדרכים המשובשות, התשתיות העלובות ותרבות השוחד. בטביליסי מודל 2002 לא היה בטוח להסתובב ברחובות. אל הוואקום שהותירה אחריה הממשלה נכנסו ארגוני הפשע, ומעשי שוד קשים וחטיפות של אזרחים היו דבר שבשגרה. "אני זוכר שב-2002 הלובי של המלון היה מלא בשומרי ראש," מספר יגאל. "כולם הסתובבו איתם בגלל החטיפות, ולי לא נתנו להסתובב לבד ברחוב."
בסביבה המדכאת והמתסכלת הזאת פרחה בתחילת העשור בטביליסי חבורה אידאליסטית של בני 20 פלוס, רובם בוגרי אוניברסיטאות אמריקניות ואירופיות. הנהיג אותם פוליטיקאי פופולרי בשם מיכאל סאאקשווילי, שב-30 ומשהו שנות חייו צבר מספר תארים אקדמיים באוניברסיטאות נחשבות במערב וגם ניסיון פוליטי לא קטן. סאאקשווילי (המכונה בגיאורגיה "מישה") מונה לשר משפטים וניסה להילחם בשחיתות מתוך ספסלי הממשלה. תוך זמן קצר הוא הבין שחייבים לעשות צעדים דרסטיים יותר מפני שהמערכת פשוט רקובה מדי.
אחרי שנואש מהנשיא אדוארד שוורנדזה התפטר סאאקשווילי מהממשלה, לקח איתו את חבורת הצעירים והפך לאופוזיציונר מספר אחת במדינה. בסוף ,2003 בעקבות אי סדרים קשים בבחירות, הקיפו תומכיו את הפרלמנט כשבידיהם ורדים ואילצו את הנשיא הוותיק שוורנדזה ללכת הביתה. שפיכות דמים לא היתה ב"מהפכת הוורדים" שלהם, הישג מרשים במדינה שסבלה לא מעט מאלימות פוליטית. שלוש שנים וקצת מאוחר יותר, גיאורגיה לא סתם עברה שינוי, היא הפכה למדינה אחרת לגמרי.
אחד מהצעירים שליוו את סאאקשווילי באותם ימים היה אותו דוד קזראשווילי מתיכון קוגל בחולון. כשחזר לטביליסי, השלים דוד את לימודי התיכון והלך ללמוד באוניברסיטה המקומית, שם התיידד עם גיורגי ארבלדזה, כיום שר אף הוא. השניים עבדו אצל סאאקשווילי במשרד המשפטים, אחר כך הלכו איתו לאופוזיציה והפכו לפעילים מרכזיים במהפכת הוורדים. כשסאאקשווילי הפך לנשיא הוא מינה את דוד לעמוד בראש אחד הגופים השנואים במדינה (לפחות על ידי המושחתים) - המשטרה לפשעים פיננסיים. אחרי שהוכיח את עצמו תגמל אותו סאאקשווילי בנובמבר האחרון, לאחר שנתיים בתפקיד, ומינה אותו לשר ההגנה.
איך הופך בן 28 לשר? "אנחנו, הצעירים, אחראים למהפכה, אז זה הגיוני שגם נתפוס את עמדות המפתח," מסביר דוד. "אנחנו גם צריכים לעשות הרבה בזמן קצר, ולדעתי רק אנשים צעירים מסוגלים להקדיש כל כך הרבה שעות ומרץ." לקזראשווילי יש הספק לא רע, לא רק מבחינה פוליטית: הוא כבר נשוי, אב לאחד ומחכה לשני.
גילו הצעיר של דוד לא תמיד מתקבל בטבעיות. "היתה לי לא מזמן פגישה במינכן," נזכר בחיוך. "האיש נכנס, הסתכל עלי ושמתי לב שהוא מחפש מישהו. הבנתי שהוא מנסה למצוא את השר ואמרתי לו שזה אני." דווקא עם העבר הישראלי והמוצא היהודי אין לו שום בעיה. "בגיאורגיה אין שום בעיה עם היהודים. היהודים חיים כאן בשלום כבר 2,600 שנה והם כמעט מוטמעים. הנאמנות היא קודם כל למדינה." ובכל זאת, העקבות הישראליים ניכרים, כולל שליטה בעברית. "העברית שלי היה טוב מאוד, אבל שכחתי קצת כי לא דיברתי הרבה זמן," הוא מתנצל בעברית.
הקשר של הממשלה בגיאורגיה לישראל הדוק אפילו יותר. מעבר ליחסים ההיסטוריים המצוינים בין שני העמים, הנשיא סאאקשווילי עצמו נחשב ידיד חם של ישראל, ובלשכתו הוא מציג לראווה כמה מזכרות מרשימות שקיבל מירושלים. "אני גאה מאוד שיש לי בממשלה שרים שלא רק למדו בישראל, אלא יהודים ואפילו כאלה שגדלו בישראל," הוא אומר. "אין לכך קשר למינויים כמובן, אבל אני גאה בכך שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה ושלא ניתן לראות את עתידה של המדינה בלעדיהם."
אחד השרים האלה הוא השר לפיתוח כלכלי גיורגי ארבלדזה, בקרוב בן .29 "אני מדבר עברית רק קצת. לא טוב," הוא מבהיר בעברית בתחילת הראיון, "אנד איים פורגטינג" (ואני שוכח). גיורגי, שאינו יהודי, למד בשלוש אוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת תל אביב. "הגעתי ב-'97 ולמדתי בתוכנית לתלמידי חוץ דוברי אנגלית. היו לנו מרצים מהטובים בעולם," הוא מספר בגאווה. "בהתחלה גרתי במעונות של האוניברסיטה ואחר כך עברתי עם אשתי לרחוב ברזיל, ליד קניון רמת אביב. זו היתה שנת ירח הדבש שלנו."
גיורגי לא ביקר בישראל מאז '98 ומתגעגע בעיקר לטיולים על חוף הים של תל אביב. בשבוע הבא הוא אמור להגיע לביקור בארץ עם משלחת אנשי עסקים מגיאורגיה ומקווה לפגוש את חבריו מהתקופה, הפעם כשהוא כבר שר.
חרף גילו, הספיק הפוליטיקאי הצעיר לצבור רזומה ארוך ומרשים. "העבודה הציבורית הראשונה שלי היתה בפרלמנט ב-,'99 אחרי סיום הלימודים באוניברסיטה. התנדבתי לעבוד באחת הוועדות ללא תשלום, ואחרי שהתקבלתי הקמתי קבוצת חשיבה של סטודנטים, שתסייע בניתוח אסטרטגיה בטחונית. תוך זמן קצר התחילו להסתמך על הניתוחים שלנו ואחרי כמה חודשים בפרלמנט הציעו לי שם עבודה. מישה (סאאקשווילי) מונה באותה תקופה לשר המשפטים, ואחרי מספר שבועות קיבלתי טלפון מהמזכירה שלו: 'השר רוצה לפגוש אותך."'
מישה הציע לגיורגי תפקיד במערכת שאחראית לרפורמה בבתי הסוהר, ואז זינקה הקריירה שלו במשרד המשפטים. השיא היה בגיל ,22 כשמונה למושל זמני של אחד מבתי הכלא הידועים לשמצה בגיאורגיה. כמו דוד, ליווה גיורגי את סאאקשווילי לאופוזיציה ותוגמל כשהוא עלה לשלטון. התפקיד הראשון בעידן שאחרי מהפכת הוורדים היה דובר הנשיא. אחר כך, בגיל ,25 הוא נבחר לפרלמנט (מקום 3 ברשימת מפלגתו), וקיבל לידיו תפקידים ייצוגיים רבים, עד שמישה החליט שהוא רוצה אותו קרוב אליו והפך אותו לראש הלשכה שלו. במשך שנה ניהל גיורגי את לשכת הנשיא, עד שבנובמבר האחרון מונה לשר לפיתוח כלכלי - אחד התפקידים החשובים במדינה, שנמצאת בעיצומה של מהפכה כלכלית ומפריטה כל מה שרק אפשר.
קודמו של גיורגי כראש לשכת הנשיא הוא גיגי אוגולבה, כיום ראש העיר הפופולרי של טביליסי. גיגי עומד לחגוג באוגוסט יום הולדת ,32 ובקצת יותר מעשור הספיק להיות עיתונאי, סגן שר המשפטים, סגן שר הביטחון, מושל מחוז באחד מאזורי הסכסוך של גיאורגיה וראש לשכת הנשיא. בשנת 2005 הוא מונה לראש העיר הזמני, וב-2006 נבחר לתפקיד ברוב גדול. "לא היו לנו הכישורים לשלוט," הוא מודה, "אבל גם במדינה לא היו כישורי שליטה. היתה מנהיגות בסגנון ישן ומושחת, ומה שהיינו צריכים זה מודרניזציה מהירה. ובשבילה צריך חזון ואומץ. המודרניזציה צריכה להיעשות על ידי ממשלה צעירה."
גם סאאקשווילי לא חושב שיש כל בעיה בכך שהפקיד את גורל המדינה שלו בידי צעירים, נהפוך הוא. "אני נבחרתי לנשיאות בגיל ,36 ואני חושב שלמדינה חדשה זה הגיל הטוב ביותר," הוא מסביר. "רוב חברי הממשלה והפרלמנט הם בשנות העשרים המאוחרות והשלושים המוקדמות לחייהם. אפילו השופטים צעירים, אחרי שהורדנו את הגיל שבו אפשר להתמנות לשופט מגיל 30 ל-.25 הכל עובד עכשיו טוב יותר, מפני שהמסורת שלנו, הצעירים, לא מושחתת." העיר טביליסי גדולה באופן לא פרופורציונלי לגיאורגיה ומרכזת 30%-40% מאוכלוסיית המדינה ו-70% מהכלכלה. לא בכדי ראש העיר שלה הוא גם אחד האנשים החזקים במדינה, ולא בכדי ההחלטות שמתקבלות בעיר משפיעות על כולם. "אנחנו נמצאים בתקופת מעבר - בין התפישה הקומוניסטית שלפיה המדינה צריכה לתת לאזרח הכל ופוטרת אותו מאחריות, למנטליות אחרת לגמרי של מעורבות ואחריות אזרחית," אומר ראש העיר.
התהליך אמנם נעשה במהירות עצומה, בהשוואה למדינות אחרות, אבל הוא זהיר ומדוד. תחילה טיפלו בשחיתות, בביורוקרטיה הבלתי נסבלת ובתופעות האבסורדיות שהולידו השתיים. מאות סובסידיות שניתנו בעבר לכל מיני קבוצות באוכלוסייה בוטלו, 21 סוגי מסים אוחדו לחמישה בלבד, יותר מ-900 רשיונות ותתי רשיונות שהיוו מקור הכנסה לכל מיני פקידים מושחתים נמחקו. כיום, אומר אחד השרים, יש אולי שחיתות כמו בכל מקום, אבל היא לא ממוסדת. אנשים יודעים שאם ייתפסו יושלכו לכלא, בלי חוכמות. עכשיו, לדבריו, המשימה הגדולה העיקרית שנותרה היא מערכת המשפט. אבל גם היא תנוקה, הוא מבטיח. אפילו על התדמית בעולם עבדו, כולל המהלך של שגריר גיאורגיה בישראל לאשה ז'בניה (גם הוא דובר עברית) שביקש להפסיק לקרוא למדינה בשם הרוסי גרוזיה, ונלחם בשיטתיות נגד כל הסטראוטיפים על הגרוזינים.
למרות ההתלהבות בממשל, לא כל הגיאורגים מיהרו לקבל את השינויים: המדינה תססה, ואזרחים רבים עדיין מתמרמרים על השינויים ואפילו יוצאים להפגין. אבל בסך הכל השקט חזר לרחובות, אספקת השירותים סדירה כמעט לחלוטין, ולאנשים חזרה התקווה. בעיקר ניכרת כיום בעיר תנופת הבנייה. בכל פינה משפצים, מנקים, מסדרים. מהגבעות הירוקות המקיפות את טביליסי אפשר לזהות בקלות את העגורנים בכל מקום; בעיר העתיקה משפצים ומחדשים, מול סניף מקדונלד'ס הוותיק מסדרים את המדרכה ובונים גינה ציבורית.
רשתות בתי המלון הגדולות והיוקרתיות בעולם מתחילות לבנות כאן מלונות בעקבות הביקוש הגובר של תיירים ואנשי עסקים; הרחוב המרכזי רוסטבלי מסודר ברובו, ואפשר לטייל לאורכו בלי חשש ולבקר בגלריות, בכנסיות, בתאטרון הלאומי, באופרה ובבלט. אפילו מטרו מסודר כבר יש. רחוב צ'בצ'בדזה המרשים ורחב הידיים מתקשט במותגי יוקרה, ואחרי שיושלמו השיפוצים וייפתחו עוד בתי קפה ומסעדות הוא ידיח בקלות את הקודאם המפורסם של ברלין. גם נמל תעופה חדש ומודרני נבנה והכביש לעיר נוח ומהיר. רחוב ג'ורג' וו. בוש קוראים לו, והרשויות אפילו טרחו לתלות שלט גדול עם השם ועם תמונתו של הנשיא האמריקני. איפה עוד בעולם זוכה בוש לכבוד כזה?
בינתיים רוב חנויות היוקרה ריקות מקונים ומקפידות להציב שומר בכניסה על כל צרה שלא תבוא. בכל זאת, אין כאן עדיין הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות חליפת בוס, חולצת לקוסט או שעון קרטייה. רוב האוכלוסייה ענייה למדי וקבצנים רבים משוטטים ברחובות ומתחננים לנדבה. ובכל זאת, אם יש חנויות, סימן שגם יש מי שקונה (המחירים, אגב, יקרים מבתל אביב). ובנוסף, בניגוד למדינות אחרות במעבר, שבהן קיימים פערים עצומים בין העשירים לעניים, בטביליסי ניתן לראות עדויות רבות לצמיחתו של מעמד בינוני. מיצובישי, למשל, כבר פתחה פה סוכנות, ולצד הלאדות הרוסיות הישנות ורכבי השטח היוקרתיים אפשר לראות בעיר לא מעט מכוניות סדאן.
עדות נוספת היא רשת האלקטרוניקה הטורקית וסטל, שפתחה כאן כבר ארבע חנויות. איה קרחלי, מנהלת המכירות בסניף שברחוב צ'בצ'בדזה, מעידה שהעסקים בסך הכל טובים, אם כי הסניף שלה מצליח מעט פחות משום שתושבי השכונה האמידים מעדיפים מוצרים יקרים יותר. הסבים היהודים של איה גרים בישראל, אבל לה אין כוונה לעזוב את טביליסי. "אני מאמינה שהמדינה הולכת בכיוון הנכון," היא מצהירה בביטחון.
החיים, אם כן, מתחילים לחייך לגיאורגים. בבעיות הגדולות כבר טיפלו, או לפחות התחילו לטפל. ועכשיו מתחילים כולם להתפנות לבעיות הקטנות, שבכל מדינה מערבית לא חושבים עליהן אפילו. למשל התחבורה הציבורית. כיום אין כרטיסי נסיעה באוטובוסים בטביליסי, והנהגים יכולים לגבות סכומים משתנים מנוסעים, ובעיקר להעלים הכנסות. הרשויות החליטו לשים סוף לשחיתות, ומיולי הקרוב יוכנסו כרטיסי נסיעה לאוטובוסים. התושבים אמנם כועסים על ההחלטה משום שהמחיר המקובל לכרטיס יוכפל, אבל גיגי, ראש העיר, מסביר שמי שיקנה מנוי חודשי יקבל הנחה משמעותית, כמו בכל מערכת תקינה.
הנה עוד כמה דוגמאות. למי שמתכנן טיול ברחבי טביליסי מומלץ להצטייד במפה צמודה ובמערכת ניווט לווייני. שילוט ברחובות כמעט ואין, בטח שלא באותיות לטיניות, ורוב האנשים לא עוזרים משום שהם לא מדברים אנגלית. גם פחים ציבוריים קשה לראות כאן, אבל בעירייה התחילו לפזר פחים, ומתכוונים אפילו לערוך מסע הסברה לשמירה על סביבה נקייה. רק בנושא אחד ומטריד למדי לא מוכנים לטפל בינתיים - המוניות.
במוניות של טביליסי אין מונים, ועל קבלות אין מה לדבר. כמעט כל מי שרוצה להיות נהג מונית יכול להציב כובע על המכונית, ולחפש פראיירים שישלמו מחיר כפול. בנסיעה בתוך העיר נהוג לשלם ארבעה-חמישה לארי (בערך שלושה דולרים), אבל נהגים רבים גובים יותר ובוודאי שלא טורחים לדווח על הכנסותיהם לרשויות המס. ראש העיר מודע לבעייתיות, אבל אין לו כל כוונה לטפל בכך כרגע.
"כשעורכים רפורמות כל כך נרחבות חייבים לעשות אותן בזהירות ולזהות את הקצב הנכון," הוא מסביר. "צריך לדעת מתי להאיץ, אבל גם מתי לעצור, אחרת צצות בעיות חברתיות קשות שהופכות לבעיות פוליטיות. אי אפשר להאיץ את התהליך ולכן אנחנו חייבים להשאיר כמה תחומים שבהם אנשים יכולים להתקיים ולא למתוח אותם יותר מדי."
בינתיים, את התוצאות המרשימות בשטח מגבים הנתונים הסטטיסטיים של הבנק העולמי. למרות המשברים עם רוסיה ועם המחוזות המורדים אבחזיה ודרום אוסטיה, הצליחה גיאורגיה להפוך לאלופה עולמית ברפורמות, למובילה במלחמה בשחיתות, לדלג בשנה אחת על 80 מדינות בטבלת המדינות שבהן כדאי לעשות עסקים, ולרשום גידול של 450% במספר ההשקעות הישירות. הנשיא סאאקשווילי גאה במיוחד ברפורמה שנעשית בחינוך. "אנחנו משנים את המערכת כולה, בתי הספר והאוניברסיטאות," הוא אומר. "יש לנו מוחות רבים, אולי לא כמו אצלכם, אבל גם לנו יש. רבים מהם חוזרים עכשיו והיינו רוצים שישובו עוד".
סאאקשווילי והצוות שלו עובדים קשה כדי לוודא שהכל דופק, בדרך כלל שבעה ימים בשבוע, מהבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה. את הדוגמה נותן הנשיא עצמו, שמחזיק את כולם על הרגליים עד לשתיים ואפילו שלוש לפנות בוקר. "אנחנו בונים מדינה חדשה, מה מרגש יותר מזה? מה שאנחנו עושים עכשיו יישאר, מה יכול להיות טוב יותר."?
נראה שיש בעניין קונצנזוס: "נכון, זה קשה," מוסיף גיורגי ארבלדזה, "אני כאדם פרטי מקריב המון. בשני הלילות האחרונים ישנתי שש שעות. זה לא משהו שפוגע לי באנרגיה, כי זו עבודה מלהיבה. אלא שיש דברים אחרים שמקריבים - אני לא רואה את ילדי. הם רואים אותי בטלוויזיה וזה רע מאוד. יש הרבה דברים שהייתי רוצה כמו כל בן - 28 ללכת למועדונים, לשחק כדורגל, לרדוף אחרי בחורות," הוא צוחק, "אבל אני מוותר על זה למען מטרה נעלה יותר. אני רוצה לדעת שעשיתי משהו טוב למען המדינה הזו." ואיפה הוא וחבריו רואים את עצמם בעוד עשר שנים? לא בפוליטיקה. אולי בשוק הפרטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
