איש ללא השפעה
איש אחד בניו-יורק החליט יום אחד שהוא לא משאיר יותר עקבות על הסביבה: לא מייצר פסולת, נוסע רק באופניים, בלי שמן זית, קפה טלוויזיה או נייר טואלט. עכשיו הוא כוכב תרבות
ערב אחד, כשצפיתי בתוכנית "דו"ח קולברט", התברר לי שכ-200 קילומטרים צפונית אלי, בדאון טאון ניו יורק, יש מישהו שבאמת לוקח ברצינות את ההשפעה שלו על הסביבה. קולברט אירח את קולין ביוון וחשף בפני האומה האמריקאית את No Impact Man, אחד הפרוייקטים המעניינים והמאתגרים ביותר שמתרחשים עכשיו. קולברט השתעשע על חשבונו של ביוון, אבל הפרויקט רציני לחלוטין – משפחה אחת בניו יורק שמנסה במשך שנה שלמה להקטין את ההשפעה של חייה על הסביבה לאפס.
החוקים של הפרויקט קשוחים: לא מייצרים פסולת – קונים דברים רק באריזות שניתן למחזר או שאפשר להפוך לקומפוסט, קונים אך ורק מזון אורגני שגדל ברדיוס של של 400 ק"מ מהדירה שלהם, לא נוסעים ברכב, אוטובוס, רכבת תחתית, מטוס או כל כלי תחבורה ממונע אחר שפולט פחמן דו חמצני, לא קונים מוצרים חדשים, לא משתמשים בנייר, הטלויזיה יצאה מהבית, לא משתמשים במדיח כלים, מיקרוגל או מזגן, והקשה מכל לטעמי: בלי נייר טואלט.
שלא תבינו נכון, לא מדובר כאן בשני היפים שהחליטו להתמזג עם הטבע. קולין ביוון הוא סופר, בעל תואר דוקטור בפיזיקה שימושית, המתפרנס מכתיבת ספרי היסטוריה. אשתו, מישל קונלין, היא כתבת בכירה במגזין Businessweek. ביחד עם ביתם הקטנה, איזבלה, וכלב בשם פרנקי, הם מתגוררים בדירה בבניין מגורים בשדרה החמישית בדאון טאון ניו יורק. עד לפני זמן לא רב, הם חיו כמו זוג ניו יורקי רגיל מהמעמד הבינוני. את הבוקר הם היו מתחילים בדרך כלל עם שני טלפונים. הטלפון הראשון היה להזמין קפה ועיתון והטלפון השני היה לבוב בייגל להזמין בייגלים לפתוח איתם את הבוקר. המשך היום לא היה שונה בהרבה והתאפיין גם הוא בשורה של פעולות סטנדרטיות כמו נסיעה, אכילה בחוץ, קניות וכו', שלכולן יש מחיר סביבתי.
אז מה קרה לקולין ומישל? איך עוברים מטייק-אוויי של קפה בכוסות פלסטיק ובייגל עטוף בנייר בבוקר להכנת לחם ביתי מחיטה שגדלה בקרבת ניו יורק? מי שבעיקר אחראי על השינוי שהתחולל בחיי משפחת ביוון הוא קולין. לקולין פשוט נמאס לחכות. נמאס לו לחכות שההנהגה הפוליטית והעסקית תיקח את העניינים בידיים ותעשה משהו בכדי לשנות את מצב העניינים ותציל אותנו מהבור שאנחנו כורים במו ידינו בדרך שבה אנחנו חיים. הוא החליט שצריך לקחת את העניינים לידיים ולהתחיל קודם כל בו, בתא המשפחתי שלו ובדרך המאד לא ידידותית לסביבה שבה הם חיו, שעליה הוא אומר: "אם הייתי סטודנט, הייתי מפגין נגד עצמי". בנוסף, הוא חיפש פרויקט חדש לכתיבה והציע לסוכן שלו לכתוב ספר על הפרויקט. הסוכן אהב את הרעיון והשיג לו חוזה, ובחודש נובמבר
הפרויקט חולק לשלבים, היות שקצת קשה לשנות סגנון חיים ב-360 מעלות מהיום למחר. השלב הראשון כלל הסתגלות לחיים ללא ייצור פסולת: לא קונים מוצרים באריזות, אלא אם כן הן ניתנות למיחזור והופכים פסולת אורגנית לקומפוסט. השלב השני כלל טיפול מקיף בצריכת המזון של המשפחה ומעבר לחיים שמבוססים על מזון צמחוני אורגני, שמרכיביו גדלים בטווח של עד 400 ק"מ מניו יורק. השלב השלישי כולל בחינה של נושא הקניות ובדיקה כיצד אפשר להקטין את הצריכה רק לדברים שבאמת נזקקים להם ואיך עושים באופן בר-קיימא.
קולין מנסה לעשות כל מה שאפשר בכדי ליצור עבור המשפחה מציאות של חיים אורבניים נטולי השפעה על הסביבה. חברים ששמעו על התוכנית שלו אמרו לו שתוכניות כאלו מתאימות למי שמתגורר בכפר ומגדל את המזון שהוא צורך, אבל לא כל כך למי שגר בכרך הגדול. קולין רצה להוכיח להם שהם טועים. לטעמו, היות שמרבית העולם המודרני והמזהם חי בערים ומכיוון שלחיים בעיר יש יתרונות רבים מבחינה סביבתית, חשוב להראות שאפשר לחיות ללא השפעה על הסביבה גם בתפוח הגדול.
התוכנית שהוא עיצב מאד קפדנית, במובן שהיא אוסרת על אלמנטים מסוימים שאחרים רואים בהם מרכיבים טבעיים בחיים ידידותיים לסביבה, כמו שימוש בתחבורה ציבורית, או אפילו שימוש בנייר טואלט מנייר ממוחזר. הוא משלב בתוכנית מאפיינים שמושפעים מתפיסות של קבוצות שפועלות כיום בתחומים שונים, כגון התנגדות לצריכה של מוצרים חדשים שאין בהם צורך קיומי, או צריכה של מזון מקומי בטווח מסוים, כמו דיאטת מאה המייל. אגב, הרדיוס של 400 ק"מ משקף, עפ"י קולין, את המרחק הארוך ביותר שאיכר יכול לעשות לעיר ובחזרה מהמשק שלו ביום אחד.
האתגרים שהחוקים הללו מציבים בפני בני הזוג אינם פשוטים. לא כל אחד מוכן לוותר על שימוש במיקרוגל, צפייה בטלויזיה, שמן זית (אין ברדיוס המתאים) ונייר טואלט. האלטרנטיבה של המשפחה לנייר טואלט, למי ששואל את עצמו, היא שימוש בקערות מים וייבוש על יד אוויר. עם זאת, קולין מרשה לעצמו לעגל פינות פה ושם, כמו למשל לגבי שימוש במלח, שבלעדיו קשה לו לאפות לחם נורמלי, או בכלל לבשל כמו שצריך, או לגבי קבלת מתנות - בני הזוג לא דוחים על הסף מתנות, כמו מגפיים שנקנו למישל על ידי אמא שלה. ישנם גם מקומות שבהם אין ברירה אלא לעגל פינות כמו למשל צריכת החשמל. השימוש בחשמל בעייתי היות והוא מגיע ממקורות מזהמים, אבל בדירה בבית מגורים בניו יורק קצת קשה ליישם פתרונות אלטרנטיביים. קולין לא מצא פתרון לעניין ונאלץ להסתפק בצריכת חשמל מספק מקומי שמשתמש באחוז גבוה יותר של חשמל ממקורות נקיים.
עבור מישל, שאולי היתה קצת פחות מחויבת מבעלה לפרויקט בתחילת הדרך, המעבר לחיים ללא השפעה על הסביבה היו רחוקים מלהיות פיקניק. בבלוג שקולין מנהל, היא מנתה בטור אורח את רשימת הדברים שהיא ויתרה עליהם: מקדונלד'ס (מספר אחת ברשימה), סיילים, משלוחים של המבורגרים הביתה, דיאט קולה, טקסי, רכבת תחתית, מעליות, סופגניות מדאנקן דונאטס ועוד דברים רבים וטובים. הכי קשה היה לה, לדבריה, הויתור על קפה, שמה לעשות, לא גדל ברדיוס של 400 קילומטר מניו יורק. היא היתה מכורה לקפה של סטארבקס ובמאמץ רב ויתרה על הקפאין לטובת קפה נטול קפאין ובמאמץ עוד יותר גדול, נגמלה גם ממנו. נכון לראשון במאי, היא מחזיקה כבר יומיים מעמד ללא קפה עם ובלי קפאין.
גם ההגעה לעבודה קצת השתנתה והיום מישל מגיעה למקום עבודתה, המגזין Businessweek, על גבי קורקינט. לארוחת צהריים, כשעמיתיה יוצאים לאכול משהו, או מזמינים אוכל למשרד, היא שולפת ירקות, גבינה מקומית ולחם שקולין הכין, ביחד עם מפית וסכו"ם שהיא מביאה איתה מהבית. אולי הקולגות מהמגזין משועשעים מהקורקינט שלה, אבל מישל מדווחת שהיא מרוצה מהסידור החדש – יש לה יותר זמן לעצמה בדרך לעבודה ובחזרה הביתה, ובנוסף, היא כבר השילה כמה קילוגרמים מהנסיעה על הקורקינט.
מלבד השלת קילוגרמים מיותרים וזמן איכות רב יותר לכל אחד מבני הזוג לבדו ולמשפחה כולה ביחד (עיין ערך: אין טלויזיה בבית), ישנם עוד כמה יתרונות מוחשים לפרויקט. לדוגמא, קולין מדווח על חיסכון רב בהוצאות. ההוצאה היחידה שנסקה במהירות למעלה היא קניית מזון. קניית מזון אורגני מקומי בשווקי איכרים בניו יורק עולה הרבה כסף. 12 ביצי חופש אורגניות מחווה בסביבה עולות לו לדוגמא 7 דולר, סכום עתק גם במונחי ביצי חופש אורגניות אמריקאיות. אבל כאן נגמרות פחות או יותר ההוצאות של המשפחה. כשאתה לא נוסע לשום מקום, לא קונה שום דבר חדש, לא משלם מנוי לחברת הכבלים, כמעט ולא הולך למסעדות, אתה לא ממש מוציא כסף. קולין סיפר לקוראי הבלוג המסוקרנים, שמתעניינים בעיקר איך זה לחיות בלי נייר טואלט ועל העלויות של חיים נטולי השפעה, שההוצאות השבועיות שלהם ללא חשבונות עומדות על 120 דולר. לא מפתיע שממצב של בני זוג עם שתי משכורות שלא הצליחו לחסוך כמעט כלום, הם מצליחים היום לחיות ממשכורת אחת ולשים את השנייה בצד.
הפרויקט מעורר המון סקרנות וקולין ביוון נהפך לאטו לסוג של כוכב תרבות. כמובן, שהוא מעורר גם ביקורת. הרבה אנשים תוהים אם לא מדובר רק בגימיק לצורך קידום ספר חדש והאם יש טעם בכלל בפרויקט כזה שמציב אלטרנטיבה של חיים במאה ה-19, שדורשים הרבה ויתורים ויש בהם קצת ניחוח לא אטרקטיבי של סגפנות. אחרים תוהים כמה עצים ייכרתו כדי לייצר את הנייר לספר שהוא כותב.
גם אם עדיין לא ברור מה יקרה לקולין ומשפחתו בתום השנה, הרי שאין ספק שמדובר בפרויקט חשוב. יותר מהכל, הוא מציב מראה מול החברה המודרנית ובה אנחנו יכולים להציץ ולהתוודע לצדדים הפחות ידידותיים לסביבה של אורח החיים שלנו. קולין הוא קצת כמו הילד שצועק 'המלך הוא עירום'. אמנם יש כאלו שייטו לזלזל בו ובאלטרנטיבות שהוא מציג, אבל אולי כדאי שכולנו נחשוב היטב מה אפשר ללמוד ממנו, לפני שבוקר אחד כולנו נתעורר עירומים.
נא להמתין לטעינת התגובות
