אמת מרה עם שפם
עפר שלח סבור כי תפקידו של שר הביטחון ריק מתוכן. פרץ מילא חלקו בטרגדיה, והפך אותה לפארסה
עיקרי דו"ח וינוגרד, כפי שפורסמו, אינם אמורים להרעיש שום אזרח ישראלי. במה שנוגע לשר הביטחון, הם מאשרים את האמת הפשוטה: עמיר פרץ לא ממש מילא את התפקיד - אבל זו לא הבעיה האמיתית. לפני פרץ וכנראה גם אחריו, שר הביטחון הוא תפקיד כמעט חסר משמעות, ריק מתוכן למעט המשקל האישי שמביא הנושא בו.
שאול מופז, שר ביטחון שבא טרי מכס הרמטכ"ל, הואשם על ידי בוגי יעלון באותם דברים ממש בהם חטא פרץ במהלך מלחמת לבנון: בכך שלא היתה לו שום תשומה, חוץ מלהציג את דבריהם של אנשי הצבא כהנחיות שלו. פרץ, יגלה גם דו"ח וינוגרד, רק הוסיף למצב העגום הזה אלמנט קומי. הוא לקח את האמת המרה, וצייר לה שפם.
האמירה בדו"ח על כך שפרץ לא התייעץ עם אנשי המקצוע, ובעיקר עם המטה המדיני-בטחוני במשרדו, היא משונה למדי. המטה המדיני-בטחוני, שלא היה קיים כלל לפני מופז, מסתכם באלוף בדימוס עמוס גלעד. אין לו תשומות, כלים או מעמד משלו.
המלחמה הזעירה
פרץ אכן חטא בכך שבשל חשדנותו המופלגת, עיסוקו התמידי בפוליטיקה ותדמית, המערכת הביזנטינית שסביבו והעובדה שלא היתה לו ולו אמונה אחת לגבי איך הדברים צריכים להתנהל, נמנע מלבנות צוות שיסייע לו להתגבר על חולשותיו. כך, למשל, איחר במינויו של גבי אשכנזי למנכ"ל עד לשבוע השלישי למלחמה, למרות שהומלץ לו על המינוי הרבה לפניה. הוא נכשל לא משום שלא היה שר ביטחון-גנרל, אלא משום שלא היה שר ביטחון-אזרח.
בניהול המלחמה עצמה היה פרץ כלי בידי אנשי הצבא, אל מול ממשלה שהתפרקה מאחריותה. הממשלה, חייבים להזכיר, היא המפקד העליון של הצבא; אבל חבריה, ובהם אנשים עם רקע ביטחוני כמו מופז, דיכטר ופרס, התכנסו כל אחד בקליפתו, סירבו להתעמת עם הדומיננטיות המוחלטת של הצבא בראשות חלוץ,
ולכן, לתלות את כשלונו של שר הביטחון בעמיר פרץ זה קל מדי ומחטיא את המטרה. חשוב להבין שמדובר בשלטון שבאופן סדרתי נכנע לאנשי הצבא, בין השאר כי זה אמור להפיל עליהם את האחריות. חשוב להבין שעמיר פרץ, שבסוף החודש הזה כבר לא יהיה שר ביטחון, בסך מילא את חלקו בטרגדיה, והפך אותה לפארסה. אם זה לא היה על חשבוננו, ודאי היינו צוחקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
