נפל במילוי תפקידו
דיוויד הלברשטם ייצג את כל מה שהיה טוב בתקשורת האמריקנית לפני שפינתה את השטח לבידור המוני במסווה של חדשות. הוא היה מהראשונים שפוצצו את בלוני השקר של הממשל והפנטגון במלחמת וייטנאם, ואחר כך תיעד את אמריקה ב-23 ספרים, מהחשובים והמשפיעים שראו אור ב-40 השנים האחרונות. השבוע הוא נהרג בתאונת דרכים בקליפורניה
בן 73 בלבד במותו, הלברשטם, ללא ספק המ־ תעד הבלתי נלאה של דברי ימיה של אמריקה המודרנית ותושב ניו-יורק, היה בברקלי כדי לה־ רצות בפני סטודנטים בפקולטה לעיתונות הנחשבת של האוניברסיטה הרדיקלית וכדי לראיין את איי טיטל, הקוורטרבק לשעבר של קבוצת הפוט־ בול ניו-יורק ג'איינטס, לספר שבכתיבתו עסק על משחק האליפות בין הג'איינטס לבולטימור קול־ טס ב־,1958 הנחשב בעיני רבים למשחק הפוטבול הגדול של כל הזמנים. הלברשטם היה במכונית שבה נהג סטודנט לעיתונות מברקלי כאשר פגעה בהם מכונית אחרת והעיפה אותם אל תוך מכו־ נית שלישית. הפתולוג של מחוז סן־מטאו קבע את מותו של הלברשטם בזירת התאונה.
באורח השוקק שבו אנו מטמיעים, סופגים ומאמצים אלמנטים כה רבים מהסממנים החיצוניים ומהתמות המהותיות של החיים באמריקה, תמוה העדרו המשמעותי של הלברשטם ממדף הספרים העברי. הוא חיוני יותר מטום וולף, שתורגם, להבנת האמריקניות; הוא רלוונטי יותר מנורמן מיילר, שתורגם, להיבטים השונים של אורח החיים האמריקני.
ועדיין, אם המרחק והזיכרון אינם מתעתעים, ספרו "חוקי המשחק," על כדורסל ועל ביל וולטון הצעיר, הוא הספר היחיד שתורגם. מכיוון שהיתה לי יד בהבאתו לדפוס בעברית, מחייב הגילוי הנאות לציין שאף אחד לא קנה את הספר המרתק והמאלף הזה. אם תתאמצו, ודאי ניתן למצוא עותקים רבים ממנו ארוזים בחבילות מצהיבות במחסן נידח באזור תעשייה.
אף אחד אינו רשאי להמליץ לזולת על גדולתו והסתלקותו של מי להתאבל. ודאי שלא ייגרע כאן מחשיבותו האוניברסלית של וונגוט המנוח. אבל דיוויד הלברשטם היה חתן פרס פוליצר(1964) על האופן שבו כיסה בשירות ה"ניו-יורק טיימס" את תחילת מעורבותה של ארצות-הברית בווייטנאם. רבים טועים לחשוב שהמלחמה בדרום-מזרח אסיה התכערה והסתאבה תחת הנשיאים ג'ונסון וניקסון. אבל העוולות המוסריות, העבירות המשפטיות והשקרים הגדולים נתפרו בימי הנשיא קנדי.
הלברשטם היה בין נציגי הגל הראשון של עיתונאי וייטנאם. היו שם פיטר ארנט, ניל שיאהן, הלברשטם ואחרים, כתבים צבאיים שבוססו בבוץ תחת אש בחזית והוזנו בשקרים עם שובם לעורף. כבודם של עמיתיו לא נגרע, אבל היה זה הלברשטם, גבר גדל מידות, ממושקף ובעל קול עמוק ונמוך, שבצעירותו ובבגרותו נראה כמו אחיו התאום של מוטי קירשנבאום, שהכתיב את אופי הכיסוי וטיבו, בעיקר בשל האכסניה שלו. בעל נטייה לכתיבה פסקנית ומלודרמטית אך נטול כל מניירה מצועצעת
הוא היה הראשון שהבין שהצבא מנפח את אבידות האויב כדי להצדיק את הגברת המעורבות; הוא הצביע על העובדה שהמעורבות המגומגמת והחמקנית אינה יכולה להביא לניצחון; הוא התנצח עם מנהליהן היהירים של מסיבות העיתונאים המקומיות וגרם להם ללחוץ על עו־ רכי ה"טיימס" להוציא אותו מווייטנאם. הדברים הגיעו לידי כך שהנשיא קנדי, שבדרך כלל הצליח לסובב את העיתונות על אצבעו, דרש לסלק את הלברשטם מסייגון.
בספרו "המצוינים והמבריקים" תיעד הלברשטם את האופן שבו השפיע הממסד הפוליטי של החוף המזרחי על כניסתה של אמריקה לעימות בווייטנאם. כאשר ביקשו שני עיתונאים בכירים ב"ניוזוויק," שנים רבות לאחר מכן, לשוב ולכתוב על אותו נושא עצמו, מצאו את עצמם נחבטים פעם אחר פעם על שרטון המציאות הכואבת. "אל תטרחו," אמרו להם מרואיינים פו־ טנציאליים, "דיוויד הלברשטם כתב את הכל."
עיתונאים מעטים בלבד - ותמיד יהיו חשודים בעיני הקורא - מסוגלים לגייס את סקרנותם הבלתי נלאית ואת כישרון הכתיבה שלהם למגוון רחב של נושאים. הלברשטם היה מהבולטים שביניהם.
תנועתו בין הקריטי לטריוויאלי, בין המהותי לשולי, הכבד לקל, היתה מרהיבה. ב"התפכחות" כתב על התמוטטותה של תעשיית הרכב האמריקנית מול הפלישה היפנית; ב"כוחות שיהיו" תיעד את הממסד המיינסטרימי של התקשורת האמריקנית כפי שלא תועד מעולם; "שנות החמישים" תיעד את התאוששותה של אמריקה ממלחמת העולם השנייה; "הילדים" תיאר את מאבק השחורים לשוויון זכויות בשנות השישים; ב"כבאים" כתב הלברשטם על תחנת כיבוי האש ליד דירתו במנהטן, שמתוכה שרד כבאי אחד בלבד מתוך 13 את אסון מגדלי התאומים. הוא היה מאוהב כפייתי בספורט: בין השאר כתב את "הקיץ של "'49 על הקרב בין הינקיז לרדסוקס ואת "חוקי המשחק" על כדורסל.
תיווך הלברשטם לקורא כופה על הכותב טקסט שהוא יותר רשימה למכולת מאשר תיאור מקיף והולם של פועלו המדהים. אין קפסולה המכילה 23 ספרים ואלפי כתבות שאפשר לבלוע ולעסוק באיש ולא בפועלו. בפעלתנות הבלתי מתפשרת, בשקדנות הלמדנית, בכישרון הכתיבה הנדיר, בדעתנות שגרמה לו להיפרד ממעסיקיו ב"טיימס" בנרגנות אופיינית, היה הלברשטם נציג של כל מה שהיה טוב בתקשורת האמריקנית לפני שפינתה טריטוריות לבידור המוני במסווה של חדשות. הלברשטם לא ידע מה זה רייטינג אפילו אם היו הנתונים נופלים על ראשו. מה שלא הפריע לו להיות סופר מצליח ורב מכר. היתה לו יכולת להניח מיקרוסקופ על אירועים מבודדים ולהקיש מהם אל הכלל והקומוניקטיבי. הוא הפך חיים ורקע מרופדים של בית טוב, אב רופא, אם מורה וילדות במחוז ווסצ'סטר היוקרתי לחיים נחשבים. מייקל, אחיו המבוגר ממנו וקרדיולוג ידוע, נורה למוות בידי פורץ בביתו ב-.1980
הלברשטם השאיר ספר אחד גמור ומוכן לדפוס, "החורף הקר ביותר," על מלחמת קוריאה. "אני חושבת שהוא היה גאה במיוחד בטרילוגיה שלו על מלחמות," אמרה השבוע אשתו ג'ין. היא התכוונה לספר על וייטנאם, ל"מלחמה בזמן שלום: בוש, קלינטון והגנרלים" ולס־ פר, העומד לראות אור בסתיו, על קוריאה. הל־ ברשטם ובני דורו הם ילדי המלחמה הקרה. הם לא היו פציפיסטים שונאי מלחמות, אבל תיעבו את השקרים ואת ליבוי היצרים שליוו את מי שהיה להם אינטרס מובהק להישאר בווייטנאם ולהיכנס לעיראק.
הציטוט האהוב על הלברשטם היה של ג'וליוס ארווינג, ד"ר ג'יי, שחקן הכדורסל המיתולוגי של קבוצת פילדלפיה :'76 "להיות מקצוען זה לעשות את מה שאתה אוהב בימים שלא בא לך לעשות אותם." גם אם אתה אוהב להרצות בפני סטודנטים לעיתונות, לא בא לך להיהרג בתאונת דרכים מיותרת בצד האחר של היבשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
