פיקניק בצ'רנוביל
היום לפני 21 שנה התפוצץ הכוץ הגרעיני בצ'רנוביל. דיוויד סטאטון יצא לסיור באזור האסור, טייל בעיר רפאים שאליה נכנסים רק חזירי בר, איילים ושודדים, והגיע אפילו לכור, מרכז הקרינה הקטלני
כעבור חצי שעה של שינה טרופה אנחנו נמצאים מחוץ לקייב, ואנחנו עוצרים בכפר עלוב ובוצי כדי למלא מים. אני יורד מהאוטובוס ומגלה שהמשימה הפשוטה – לשים רגל אחת לפני השנייה – עולה לי במאמץ אדיר. נשים זקנות מוכרות כמה ירקות עלובים מתחת לסככה; כלב אנורקסי שותה משלולית, והגשם לא מפסיק לרדת כל העת. אני מתחיל להבין שפשוט אין לי מושג איך אגמור את היום הזה.
שלוש שעות מאוחר יותר, אני מתעורר לקול רעש. האוטובוס עצר, ואנחנו כבר די קרובים לנקודת הציון הראשונה שלנו, הכניסה לאזור האסור של צ'רנוביל. לפתע פתאום – אולי משום שגודל המוזרות של המקום מתחיל להיקלט אצלי – אני מתחיל להרגיש מצוין. אנחנו יורדים מהאוטובוס ועומדים בגשם, מסתכלים על נקודת הציון שמלפנינו ומחכים שיגיע האוטובוס השני העמוס בעיתונאים. אז יגיע הזמן ללכת.
החלק מורט העצבים ביותר הוא המעבר מהנוף הרגיל של צפון אוקראינה לתוך אזור צ'רנוביל. מחד גיסא, לא הרבה משתנה, האדמה החשופה בצד השני של נקודת הציון נראית די דומה לצד שאנחנו עומדים לעזוב; מאידך גיסא, אתה בהחלט מרגיש שאתה חוצה גבול בלתי נראה, אם כי ממשי ביותר – תחושה שרק מתעצמת לנוכח השומרים חתומי הפנים שבוהים במסתוריות בדרכון שלך לפני שהם עוברים לעיתונאי הבא.
אז, מרגע שעברת את המחסום ואתה בתוך 'האזור' - הדברים מתחילים להראות משונים באופן מדאיג. כפרים נטושים, שחלקם נרמסו כפי שהם על ידי טרקטורים ונקברו בגלל רמות הקרינה המסוכנות; בתים ריקים שהטבע לקחם אליו, עם עצי לבנה שצומחים מבעד לחלונותיהם השבורים; 'בתי קברות' מלאים בכלי רכב צבאיים מחלידים, וכבישים נטושים שמשתרעים עד לתחנת הכוח הגרעינית של צ'רנוביל, המרכז הקטלני של האזור המבודד הזה, שקוטרו שלושים קילומטר. עשרים שנה לאחר האסון הגרעיני הגדול ביותר שידע העולם, ועדיין אין הסכמה לגבי מספר הקורבנות, כיוון שהמספרים משתנים בלי הרף כתוצאה מהשפעות הקרינה הלא ידועות ומהעתיד הלא ברור של 120,000 התושבים שנאלצו לברוח מבתיהם. האזור, למרות כל זאת, רחוק מלהיות מת או נעדר חיים, גם אחרי האסון הגרעיני הנורא. הטבע, למעשה, השתקם יפה מאוד בשני העשורים שעברו.
אף על פי שכמה אזורים, כמו 'היער האדום', נהרסו לחלוטין בעקבות רמות הקרינה הגבוהות, ויצורים שנחשפו לפיצוץ הראשוני מתו או סבלו מתופעות לוואי משונות, רוב היצורים באזור לא סבלו מבעיות רביה. ההיעלמות של המין האנושי מחלקו הגדול של האזור, כך נראה, הייתה רק ברכה לתושביו האחרים. מספריהם של חזירי הבר והאיילים עולים ביציבות, והזאבים שמתרבים יחד איתם ממלאים את עיר הרפאים פריפיאט (אם להאמין למדריך חמור
מוטאציות, למרבה המזל, התגלו כדבר נדיר: לא נראו באזור לא כלבים רצחניים עצומי גודל, לא מפלצות בעלות זרועות ציד של תמנון ולא, אלוהים ישמור, זומבים; רק סנוניות לבקניות ועכברים מסכנים שסובלים מסימפטומים של סרטן.
אף על פי כן האזור הוא מקום מקפיא-עצמות, במיוחד בעיר הרפאים פריפיאט, שחמישים אלף התושבים שלה – פועלים מהמפעל הגרעיני של צ'רנוביל ומשפחותיהם – פונו בחיפזון בתוך שלושה ימים, תוך שהם משאירים את נכסיהם מאחור. למעשה, ההליכה ברחובות הריקים של מה שפעם היה עיר סובייטית לדוגמה, שהבטון שלה כבר סדוק ומלא בצמחייה, נותנת לך הרגשה שאתה בתוך משחק; אווירת הריקבון המתקדם והרחובות השקטים באופן מוזר נראים פוסט-אפוקליפטיים באופן כה מושלם, עד שאין לך אלא לחוש שהמקום כולו פונה מאנשים וכוסה באביזרי תפאורה רק דקות ספורות לפני הגעתנו. המדריך שלנו אומר לנו להישאר ביחד, ולא לתעות הרחק משדה הראייה שלו. נראה שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
שודדים ובוזזים מתגנבים לתוך 'האזור' כבר שנים, כדי לקחת כל דבר בעל ערך שביכולתם למצוא, מפיסות מתכת מפוצצות בקרינה ועד לאסלות מחדרי השירותים הנטושים. למרות זאת, פריפיאט עדיין מלאה בתזכורות לא נעימות מימי התהילה של העיר – תמונות ישנות, ספרים מאובקים, נעלי התעמלות, בובה של ילדים. במרכז התרבות המט לנפול אני מרים פיסה קרועה של סרט צילום ומסתכל בה מול האור. בתמונה מחייך פועל שלובש כובע עבודה קשיח. אני תוהה אם הוא היה תושב של העיר האבודה הזאת, שבה אולי עבד במפעל, או שהוא סתם גיבור פרולטריון מאיזה מבצע תעמולה סובייטי נשכח.
בית הקולנוע של מרכז התרבות נתון כעת באנדרלמוסיה רבתי, אבל יחד עם התיאטרון, אולמי ההרצאות ומתקנים אחרים, הוא נותן לך מושג כללי לגבי איך החיים התנהלו פה פעם. הצרכים הנפשיים של בני העיר קיבלו כאן מענה – אמנם במגבלות מחמירות, בלי ספק – בדומה לצרכים הגופניים. בריכת השחייה עומדת ריקה כבר שנים, והיא מלאה בעלים, אזוב ומעין חומר רירי ודוחה. דרך רצפת העץ של חדר הכושר הגדול צמח ופרץ את דרכו איזשהו עץ. נעל התעמלות בודדת זרוקה בין שברי זכוכית.
המפחיד מכל הוא גן השעשועים הקלאסי, עם גלגלי הענק המחלידים ושברי המכוניות המתנגשות. המקום אמור היה להיות אתנחתא מרגיעה בעבור הפועלים של פריפיאט, אולם האסון אירע קצת לפני שהגן הספיק להיפתח. כיום, זהו מקום מורט עצבים, למרות שבדומה לשאר פריפיאט, הוא נראה לא מציאותי; פשוט קשה מדי לתפוס מה קרה שהפך את העיר המשגשגת שפעם הייתה כאן למשהו שנראה כמו שאריות מסט של סרט, או כמו עיצוב של מפה בשביל איזה משחק.
כולנו היינו בטוחים שזוהי הנקודה הרחוקה ביותר שנגיע אליה בתוך ה-'אזור'. אבל המדריך האוקראיני שלנו – שאני מתחיל לחשוד שנהנה לא מעט מהפחדת האורחים המערביים שלו – מודיע לנו שאנחנו מתקרבים ללב לבו של האזור: הכור הגרעיני מספר ארבע.
בנקודה הזאת, ישנה אפשרות ברורה למרד על האוטובוס שלנו. מספר גדול של עיתונאים אינם מעוניינים כלל להתקרב כל כך אל הליבה הרדיואקטיבית של 'האזור'. אני נזכר לפתע שבבוקרו של אותו יום חתמתי על טופס, שבו ויתרתי על כל טענה פוטנציאלית נגד מעסיקיי במקרה שאעבור תאונה נוראית ב-'אזור', או במקרה שבעוד שנים מספר אצנח מת כתוצאה משהותי כאן. אני נזכר גם שכאשר עמיתי למקצוע אטיאן ז'ילפיאן יצא לכאן כמה שנים קודם לכן, הוא עטה חליפה ממוגנת נגד קרינה. כל זכר לאמצעי הגנה שכזה, כך נראה, נעלם בינתיים. את רמת הקרינה שלנו, כך נאמר לנו, יבדקו רק בדרך החוצה. אם נגלה שאנחנו מלאים בקרינה, ייתכן ששהותנו באוקראינה תארך מעט יותר מהמצופה. כל העניין הופך כל כך סוריאליסטי בנקודה הזאת, שאני מחליט שכבר לא אכפת לי. יאללה, תביאו את הכור. בואו נראה מה יש לכם. זה לא שבאמת אפשר לראות את הקרינה, אז איך לעזאזל היא יכולה לפגוע בך?
שלושים דקות מאוחר יותר אנחנו עומדים כמאה מטר מהכור המאיים, שנטמן במעין סרקופג מתפורר שאמור למנוע בריחת קרינה. למרות זאת, כפי שמדגים המדריך שלנו, מונה הגייגר שלנו משתגע. איננו יכולים להישאר כאן הרבה זמן, הוא אומר לנו, ומרבית האנשים נראים אסירי תודה על דבריו.
נאמר לנו שמותר לצלם תמונות רק מזווית אחת – כנראה כדי שלא נוכל לחשוף את מצבו הרע של הסרקופג לעין הציבור. אחר כך אנחנו נכנסים לתוך חדר תצפיות, שבו גברת רצינית בחליפת עסקים מתארת לנו את קורות האסון בלשון יבשה ועובדתית, תוך שהיא מצביעה מדי פעם על מודל מוקטן של הכור כדי להמחיש לנו את כוונתה. המודל הקטן נפתח כמו בית בובות מקאברי, ורמת הכאוס ששורר בפנים מתגלה לנו. רמות הקרינה שם הן כה גבוהות, שגם בתוך חליפה מיוחדת בן אדם לא ישרוד יותר מעשרים דקות. בגלריית התצפית, מסך צבעוני מראה את רמות הקרינה הנוכחיות, שעדיין נראות לי גבוהות קצת יותר מדי.
הדבר המפתיע ביותר, כך נדמה לי, הוא מספר האנשים שבאזור. אם הפריפריה של ה-'אזור' נראתה נטושה בעליל, דווקא מרכזו המסוכן מתגלה כהומה אדם. עובדים חדלים מדי פעם מלעסוק במשימותיהם המסתוריות, ונועצים בנו מבטים מלאי בוז. שתי נשים במגפיים גבוהים עוברות על פנינו, תוך שהן מפטפטות אחת עם השנייה בצללי הכור; מדענים לבושי לבן וגברים בחליפות מהלכים במגרש החניה של מרכז המחקר הקרוב כאילו כלום. רבים מהם, אני חושד, עסוקים בניטור רמות הקרינה בכורים הגרעיניים של צ'רנוביל, ובמשימה כבדת המשקל של מניעת בריחת הקרינה מכור מספר ארבע. הסרקופג הישן, שנבנה כאמצעי הגנה בשעת חירום יותר מאשר כפתרון קבוע, לא יוכל לעמוד במשימה עוד זמן רב, ומבנה בידוד אדיר ממדים מתוכנן להחליפו; עד סוף שנת 2008 – אם הכול ילך כמתוכנן – כור מספר ארבע יכוסה במבנה ענק, דומה למנהרה, וחלקים גדולים מהסרקופג הבלתי יציב יוסרו.
עובדים רבים נוסעים הנה כל יום ברכבת מיוחדת, שיוצאת מהעיר החדשה שנבנתה בעבורם לאחר שהאסון הפך את פריפיאט לעיר רפאים. המסלול מתחיל באוקראינה, חוצה חלקים מוכי קרינה מבלרוס השכנה, ומוריד את העובדים כאן, לעוד משמרת ב-'אזור'. אי אפשר שלא לתהות מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח של הקרינה על בריאותם, אבל מאחר שאין מידע עקבי על מספר הקורבנות שמתו או חלו מממנה, נראה שאי אפשר באמת לדעת.
אני מנצל את הזמן שבו העיתונאים האחרים עולים על האוטובוס כדי לשוחח בשקט עם המדריך שלנו. האם הוא מכיר את רימה קיסליסטה, שהדריכה פעם את אטיאן עמיתי ב-'אזור'? פעם דיברתי איתה בטלפון, ישירות מהאזור; היא הייתה בחורה תוססת ומלאת שמחת חיים, והיא הזמינה אותי לבוא לראות את המקום בעצמי. עכשיו, כשאני שם, קיוויתי לראותה, עדיין מדריכה אידיוטים מהמערב ברחבי הנוף הטרקובסקיאני הביזארי הזה.
לא שמענו ממנה זה זמן מה. האם היא עדיין מדריכה תיירים ב-'אזור'?
רימה, מתברר, נפטרה, בגיל 49. המדריך אינו מעוניין לדבר על כך באריכות – הוא אמר משהו על התמוטטות, תרדמת, ואז מוות, שלאף אחד מהם, לדעתו, אין קשר לעבודתה המסוכנת בצ'רנוביל. הוא מתאר אותה כאישה יוצאת דופן, ונראה כי שאלתי העלתה בו עצב. לפתע הוא מוחא בכפיו וצועק, כדי לכנס את בני חבורתנו שהרחיקו נדוד. זהו. הגיע הזמן לצאת מכאן.
כמו עם כל דבר ב-'אזור', איני יודע למה להאמין. האם למותה בטרם עת של רימה באמת אין כל קשר לזמן הרב שבילתה ב-'אזור'? למרות שאנחנו עוברים את בדיקת הקרינה בדרך החוצה בלי שום בעיה, החדשות על מותה מעיבות על נסיעתי חזרה לקייב.
לזכר רימה קיסליסטה, 1957-2006
[לפורטיאן טיימס]
נא להמתין לטעינת התגובות
