כלות ונעליים
סיור אלים בצפון תל אביב בין אנשים שהולכים לרוחב לזוגות טריים שתכף ייכנסו לסטטיסטיקה
בגלל מתקפת החגים, הדברים נכתבים שבוע לפני פרסומם, ועוד הזיזו לי את השעון, בלילה, כמו גנבים. זה נראה זמן מתאים לדבר קצת על העיר תל אביב, שיש לי איתה יחסי אהבה/שנאה כמו אצל כל זוג ותיק אחר, ואני עדיין מסתובב בה משתאה ככפרי שהגיע לכרך הגדול. ונתחיל בשם החיבה שלה: העיר הלבנה. רק לאחרונה הבנתי מדוע היא לבנה - בגלל שפע מכוני הכלות. צפון רחוב דיזנגוף, שבו גר לו בכיף כותב שורות אלה, רוחש כלות. כלות ונעליים. אני קם בבוקר, מנסה לנער לילה קשה, וקודם כל דורך על איזו הינומה של כלה המתלבשת על המדרכה כשהחתן מאיץ בה ושלושה צלמים מצלמים אותה כאילו שהיא היתה לפחות סקרלט ג'והנסון.
בעולם הגדול מתנהלת ההלבשה הזאת במקומות סגורים, כדי שאנשים כמוני, שאיבדו מזמן את האמון במוסד הנישואים, לא יתבאסו על הבוקר, אבל אצלנו, בעיר הלבנה, רעיון הנישואים לא רק נתפש כראוי וכצודק, אלא גם כמוחצן, וזה יכול להרוס כופרים כמוני. בעיקר אם הכלה מכוערת. לפי רוב הסקרים, 40 אחוז מהנשים הלבנות האלה יתגרשו תוך שבע שנים; 15 אחוז תהיינה נשים מוכות; 30 אחוז מהחתנים יבגדו בנשותיהם או יטרידו מינית נשים אחרות. ובכל זאת זה ממשיך וקורה, ואופס, עוד פעם דרכתי על שובל שמלה ארוך יותר מהחקירה של הנשיא.
כל חנות שנייה היא מכון לכלה, ובין המכונים למכוניות יש חנויות נעליים. הכלות שמתחתנות היום הן החומר שיקנה את הנעליים ברגעים קשים בחיי הנישואים. יש חנויות נעליים יוקרתיות שמתנאות בשם "אוסף נעליים", שזה אומר שכל נעל תעלה לגברת הצעירה כ-2,000 שקל . כך שיש מצב שלפעמים קשיי הנישואים יתחילו בגלל שאיזה בעל יגלה שהכרטיס שלו שופשף כדי לקנות נעל מאספן, בלי להגיד לבעל הקמצן.
העיר הזאת הולכת ומצטופפת. לא כל כך בגלל ריבוי האוכלוסייה כמו בגלל התנהלות האנשים ברחובותיה. אתמול למשל הלכתי לסניף הדואר בצפון דיזנגוף. שני ילדים עם סקייטבורדים ניסו להרוג אותי בפיגוע התאבדות מתחת לפיגומים רופפים. עקפתי אותם, עברתי למדרכה השנייה, שגם היא המתה משיפוצים, ואז קלטתי שוב מה שנחשב לסוד עירוני גדול - אזרחי תל אביב פוסעים על מדרכות עירם לאט ולרוחב. גבר ואישה בגיל העמידה, ואכן הם בקושי זזים. לידם בחור צעיר, אולי הבן שלהם, שמחזיק נערה וילד כבן שלוש, כנראה הנכדים של גיל העמידה. מעין חומה חיה לרוחב המדרכה. ואם זה לא מספיק לכם, הילד מחזיק כלב רוצח בגובה של מטר שלפתע מרכין את ישבנו השעיר ומייצר ערימת לחלוחית על המדרכה.
ההולכים לרוחב מתעלמים ממנו ולחלק הזה של העיר - דיזנגוף שבין בזל לנורדאו - כבר לעולם לא תוכלו לקרוא עיר לבנה. בדרך
צבי , הסבא לכאורה, נדחק לכספומט, לוקח את המכשיר, ואומר לנכד הקטן: "שובל, בוא תעשה על הכפתורים". הילד מקבל שיעור ארוך בהפעלת הכספומט, נתקע עם התפריט ברוסית. צבי לא יכול לעזור כי הוא בטלפון, הכלב נובח. הבחור הצעיר ניגש לעזור להוריו כמיטב מסורת ישראל. חצי שעה הם נתקעו שם - בילוי משפחתי בחיק הכספומט.
כשהגעתי בסוף לסניף הדואר הזדחל שם תור שיצא מהסניף וחסם את הגישה לרחוב ירמיהו. הבנתי שיהיה עלי להמתין שעה לשני בולים. ניגשתי בעורמה לאחת הקופאיות - מתוך חמישה דלפקים רק שניים היו מאוישים - ושאלתי אם יש מצב לקבל שני בולים באיזה תור מהיר ובלי להפסיד יום עבודה פורה. "אני מצטערת", אמרה הפקידה בשיעמום, "אתה צריך לעמוד בתור כמו כולם".
כשהיא אמרה "כולם" ראיתי שבתור עומדות שלוש כלות עם כל הציוד, שני חתנים מקומטים, המשפחה המורחבת שהולכת לרוחב והכלב שהתחיל לנבוח ולהשתולל עד שצבי היה חייב לרכוס לו את הלוע בחסם פה מנומר. ויתרתי על הבולים, אבל לא לפני שאמרתי לפקידה: "אפילו ברוסיה כבר אין תורים כאלה. ולחשוב שהסמל של משרד הדואר זה צבי. חשבתם פעם להחליף אותו לצב?".
צעדתי הביתה. הדרך חזרה היתה איטית יותר משום שהלכתי נגד הכיוון של הכלות המתפשטות על המדרכות. עוד משפחות רוחב יצאו לכספומטים. ומרוב שהייתי תקוע ומתוסכל, נכנסתי לחנות של אספן וקניתי ב-800 שקל נעליים שלעולם לא אנעל, רק כדי להרגיש שהספקתי משהו היום. חג שמח, חברות וחברים. ובעיקר - ימי חול שקטים ונעימים.
נא להמתין לטעינת התגובות
