הרב פסק: חומש תחילה, פסח אחר כך
גם לאחר הפינוי הכתומים מתעקשים: אנחנו עוד נחזור לחומש. הם קיבלו חיזוק מהרב אליהו מצפת שהכריע כי המאבק על ההר חשוב יותר ממיגור החמץ שבבית
שיחת היום בחומש היתה ברית המילה של משפחת הר-מלך-סון. בשנת 2003 נרצח שולי הר-מלך, שהיה אז בן 25, מתושבי חומש בפיגוע ירי ליד מעלה-מכמש. רעייתו לימור, שהיתה אז בחודש השביעי להריונה, נפצעה וילדה בבית החולים. אחר כך נישאה האלמנה ליהודה סון מקדומים, ובשבוע שעבר נולד בנם.
משה, אביו של שולי ז"ל, היה בין העולים לחומש השבוע. "לחזור לכאן לערוך את הברית זה סגירת מעגל", אמר ביום שלישי בבוקר. יחד עם שלושה מחמשת ילדיו העביר הר-מלך את הלילה בקור המקפיא, בציפייה להחלטה על מקום הטקס. האם יתאפשר לערוך את הטקס בחומש?
במכשיר הטלפון הנייד שלו שמורה ההודעה שהשאיר בנו במענה הקולי. "שלום, מדבר שולי מחומש, תשאירו הודעה". "הוא היה שולי מחומש", אומר לנו משה, "ולכן הברית של התינוק שנולד לאלמנתו חייבת להיערך במקום". ואם לא יהיה אישור? שאלנו, "אז נערוך את הטקס איפה שיעצרו את האוטובוסים, במחסום למטה".
כ-3,000 איש טיפסו ביום שני לחומש. צה"ל החליט לא להתעמת עימם בדרך לשם, ואפשר לכתומים לעלות, אך רק ברגל. כלי רכב לא הורשו להגיע. כך נמנעה העברת ציוד שיאפשר התבססות מחדש ביישוב שפונה. היום הראשון לשהייה בחומש נראה כמו טיול נינוח. היו אמנם מעט נערים שנשאו אבנים כדי לבנות את הבתים מחדש, חלקם בחולצות שעליהן הכיתוב "מתנתקים מהמדינה, מתחברים לתורה". אבל מספרם היה זניח אל מול המשפחות הרבות שגדשו את משטחי הירק של הגבעה.
הקור של הלילה הראשון על הגבעה הוריד מחומש כאלף בני אדם. למחרת, ביום שלישי, הכל עמד בסימן ההמתנה לברית המילה.
למעלה, על הגבעה שבה שכנה עד קיץ 2005 ההתנחלות חומש, עוסקים באותה שעה צעירים בבניית מבנים מאבני המקום, עורמים אבנים לקירות של ממש. בצד האחר של המקום מתכוננים לברית ומקשטים אוהל בפרחי בר.
בשעה חמש וחצי מזהה תצפיתן מקומי את שיירת האוטובוסים מטפסת במעלה הדרך לחומש. הכתומים פורצים במחיאות כפיים סוערות ובמעגלי שירה. הלהיטים השנה הם "בזכות יוסף הצדיק" ו"אין עוד מלבדו", שני שירים שמזוהים בצורה מובהקת עם הזרם החסידי ועם נטייה ברורה לברסלב.
הבנות כמובן בעמדת תצפית. מביטות בקנאה בגברים העולצים, אולם הפעם מוותרות על מעגל מקביל. דקות ספורות לפני רדת השמש, האנדרלין מטפס, מהול באידיאולוגיה ממומשת. האוטובוסים גדושים בבני משפחה שהוזמנו לאירוע. שני האוטובוסים נכנסים לרחבת האירוע ומתקבלים בריקודים סוערים. כולם רוצים לחזות בפלא. לימור הר-מלך-סון יורדת ראשונה במדרגות האוטובוס, עם הרך הנולד בידיה. מנורה חזני, שכנתה לשעבר בחומש, מקבלת אותה בחיבוק ארוך ובדמעות.
מאות צעירים ובני משפחה מצטופפים באוהל. מנחה האירוע הוא ברוך מרזל מחברון. "נו, חתכו לו כבר?", שואלת אחת הילדות את אביה בקוצר רוח. דמעות עומדות בעיני האם לימור, וחיוך מתנוסס על פניה. השמש שוקעת. המשימה הושלמה בהצלחה. שמו של הרך, אורי שלום.
סמוך לרחבת הריקודים עומדת יעל שילה, בת 30, מירושלים. עד לפני כשנה וחצי גרה בחומש עם בעלה ניתאי ועם ארבעת ילדיהם. החמישי נולד לפני שלושה שבועות. גם הם טיפסו ביום שני, עברו את הלילה באוהל. "לא התרגשתי ככה כבר הרבה זמן", אומרת שילה. "עמדתי במקום שבו היה ביתנו וראיתי את הברית, וזה פתאום נראה לי מוחשי לחזור לגור פה". מאז ההתנתקות הם גרים בשכונת מוסררה שבירושלים. הוא מדריך טיולים, היא מגדלת את הילדים. הריקודים וההמון הכתום מזכירים לה את התקופה שקדמה לפינוי.
ידידיה לרנר, שמתגורר היום בקרוון בפדואל עם אשתו ועם שני ילדיו, מוביל אותנו אל השטח שבו היה ביתו. אז היו שם שלושה חדרים, "מטבח נחמד", כהגדרתו, וסלון מרווח. היום זו צמחייה פראית על שטח ריק לחלוטין, בלי זכר למה שהיה.
"עשיתי סיבוב ביישוב, וזאת הפעם הראשונה מאז הגירוש שהצלחתי להחצין רגשות", אומר לרנר. "לקרוע את החולצה לאות אבל. בפינוי זה לא היה. הכל אז היה עמוס מדי, היה צריך לדאוג לילדים. רק עכשיו הצלחתי להתאבל. איכשהו דווקא היום, כשעולים מחדש, נסגר לי פרק".
לעלות לחומש היום זה לא כיף, הוא אומר. "מה אני צריך את כל הטלטלה הרגשית הזאת? אני בא לכאן כי זאת חובה. להראות שטעויות מותר וצריך לתקן. ברור לי שמה שהיה לא יחזור, אבל תקום כאן חומש החדשה. אולי זה ייקח 200 שנה, אבל זה יקרה".
בלי לפגום בהתרגשות הרבה המציפה את המקום, ניצחון הכתומים על ההר לא מתמצה בהורדת הידיים עם השלטונות. הפעם, כולם יודעים, למרות ההישג, חומש לא תיבנה מחדש. אבל מדובר בעוד ביטוי לתהליך עמוק שעובר בשנה האחרונה על הציונות הדתית. בפעם הראשונה בתולדות גוש אמונים תוכנן מהלך שאיגד סביבו אלפי אנשים והתנהל בהצלחה חסרת תקדים, ללא סיוע של מועצת יש"ע. חברי הנהגת המועצה לא הוזמנו ולא שותפו. הלוגיסטיקה, התכנון, השיווק והניהול של העלייה לחומש נעשו על ידי ארגונים שמאגפים מימין את ההנהגה הרשמית של ציבור המתנחלים.
בני קצובר, בן 60, מאלון-מורה הוא ממייסדי גוש אמונים. בקורות חייו מופיעות כל שמונה העליות לסבסטיה בשנות השבעים. "אני מזהה פה דפוס פעולה חדש", אומר קצובר. "יש מעבר חשוב ממגננה של הציבור ליוזמה. לא עוד ציבור מובל ומגיב אלא יוזם. הבלבול בציבור, שהחל אחרי הכישלון ההנהגתי בגוש קטיף, חלחל באיטיות, עבר מחסום בעמונה והתפרץ כאן בחומש. הציבור שלנו הבין שהוא צריך הנהגה חדשה".
אתה עושה קאמבק? סבסטיה ?2007
"אני פה על תקן עוזר חיצוני. לא מעוניין להנהיג. העובדה שישנתי פה שני לילות בשק שינה ממחישה לי שאני עוד יכול לעזור לצעירים, אבל לא מעבר לזה".
בתו, מנורה חזני, בת 31, מאזינה לדבריו. בנה איתן, בן חצי שנה, חבוק בזרועותיה ולידה מצלמת וידיאו. לפני שלוש שנים ביימה את הסרט "חומש קרוב לשמים", המתעד את החיים ביישוב. ביום רביעי בבוקר, שעת הפינוי, היא היתה מרכז הדרמה. התוכנית שלה, לדבריה, היא לערוך את ליל הסדר במקום. למשטרה, כידוע, היו תוכניות שונות במקצת.
700 השוטרים שהגיעו בשש בבוקר לא הפתיעו את הנוכחים. הפיקניק נגמר. סגן מפקד המחוז ניצב-משנה עלי זמיר נשמע במערכת הכריזה כשהוא מודיע שתוך עשר דקות יחל הפינוי בכוח. שריקות הבוז וקריאות המחאה גברו על קולו. עד מהרה הופתעו הצעירים לגלות כי מדובר בקלטת שהוכנה מראש ומשודרת שוב ושוב, בעוד זמיר עסוק בכלל בתדרוכים אחרונים לכוחות.
שום אלה לא נשלפה, אף סוס לא נדרש, וגם המכת"זית, המכונית להתזת מים, חיית המחמד של תת-ניצב ניסו שחם מכפר מימון, נותרה בפאתי האתר. המארגנים בעז העצני, יוסי דגן וגדי אשל קראו לכתומים לא לנקוט אלימות, ואכן כמעט לא נרשמו אירועים חריגים. "שאף אחד פה לא ירגיש שלא ניצחנו", קרא במגפון מנהיג מקומי. "אם יפנו אותנו - נחזור. אנחנו נחזור לכאן בזכות אבות ובזכות משפטית. אנחנו לא נרים יד על אף שוטר. אנחנו נתפנה, אבל בלי 'תפילה לעני' וכל הדברים הנוראים שהיו בגירוש".
את מרב האנרגיה של כוחות הביטחון משכו ביום רביעי בבוקר דווקא הבנות. בעוד האגף הגברי פונה במהירות יחסית, עזרת הנשים היא זאת שהקשתה על חיי השוטרות. מצוידות במכנסי טרנינג מתחת לחצאית וחפות מכל סימני חולשה, נגררו הצעירות על ידי השוטרות. כל סנטימטר מכנסיים שהתרומם בעימותים מעבר לקו הברך לווה בזעקות "תני לי לסדר את החצאית", "השם לא יסלח לך בחיים" ו"מגרשת יהודים מאדמתם". השוטרות לא מתרגשות. באיטיות אך ביסודיות מועמסות הנערות על הטיוליות ונשלחות למטה, ליישוב שבי-שומרון.
באוהל של מנורה חזני, היום תושבת ("זמנית") שבי-שומרון, העסקים כרגיל. בתוך המנשא הצמוד לגוף ישן בנה הקטן. ניסיון ראשון לפנות אותה נכשל, בשל חשש מפגיעה בתינוק. "אנחנו נגור פה", היא מתעקשת. "אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים". ניצב-משנה זמיר מתייעץ עם מפקד המחוז. הקצינים לא מוותרים לאישה שהיתה לאחד הסמלים המובהקים של היישוב, אבל היא לא משתכנעת. "את מסכנת את הילד שלך, קחי עליו אחריות ותתפני, אנחנו נגיש נגדך תלונה על סיכון בנך".
ניסיונות השכנוע של זמיר נותרים ללא מענה. היא לא מגלה סימני שבירה. התינוק פורץ בבכי. ארבע שוטרות מעמיסות בזהירות את מנורה על אלונקה. "בזכות כאלה אמהות", אומר בני קצובר, "עם ישראל קיים". ארבעה שוטרים מניפים את האלונקה וצועדים לכיוון הטיולית. "כזה חוסר אחריות לילדים, איך אמא מפקירה את בנה ומסכנת אותו", אומר ניצב-משנה זמיר לבני קצובר. "בכל העולם לא ראיתי כזה דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
