עולם הפוליטיקלי קורקט
קבוצת מוסלמים מאיימת תובעת בארצות הברית את אנשי הבטחון שחשדו וגם את אלו ש"הלשינו". באנגליה מונעים הרצאה על הקשר בין גורמי איסלאם קיצוני לנאציזם. וגם: משמעות הפערים בין יהודים לערבים, ואיך הדיחה ההיסטריה את ניצב יעקב גנות. בן דרור ימיני, מתארח השבוע במדור ומעניק מבט עולמי
השישה עלו בסופו של דבר על מטוס של אחת מחברות התעופה. ההתנהגות שלהם, לפי עדויות רבות, היתה יותר מתמוהה. הם לא רצו לשבת במושבים שיועדו להם, הם דרשו חגורות ביטחון מיוחדות שכוללות מתכת, הם קראו קריאות מפחידות, והם עוררו פחד בקרב הנוסעים. ההתנהגות לפני העלייה למטוס ובתוך המטוס גרמה לכך שהשישה הורדו מהמטוס לצורך בדיקה ביטחונית.
אבל בארה"ב, כמו בארה"ב, סיפור כזה הופך לעוד הזדמנות לתביעה. ולא סתם, אלא תביעת ענק. ואיך? השישה אינם טרוריסטים. זה לא משנה אם הם קיללו את ארה"ב או לא, ההתנהגות כלפיהם – כחשודים בגלל צורתם, צבעם, לבושם או התנהגותם – גרמה לפגיעה בהם. כי זוהי ארה"ב. מותר לך לקלל אותה. מותר לך לתמוך באל-קעידה. אבל אסור לחשוד בך, גם אם אתה מודיע שאתה חסיד נלהב של בן-לאדן.
וכן, הנשמות הטובות הללו ממש נפגעו מהחשדות נגדם. ולכן, הם הגישו את תביעת הנפץ שלהם. לא רק נגד גורמי הביטחון, לא רק נגד חברת התעופה, לא רק נגד שדה התעופה, אלא גם נגד כל אותם אנשים – גם אם הם כלל לא יודעים מיהם, שדיווחו לרשויות על התנהגותם. הם גם מבקשים מהגורמים השונים למסור להם מידע מלא על אותם "מלשינים", כדי שהללו ייתבעו על ידם, וישלמו להם סכומי עתק על הנזק האדיר שנגרם להם. הם עוכבו. הם נחשדו. והם בסך הכל אזרחים ישרים.
2. זה סיפור אבסורדי לחלוטין, אבל אמיתי לחלוטין. הוא מעורר בימים אלה מחלוקת קשה בארה"ב. אם התביעה תתקבל, זו תהיה מכה אנושה לרשויות רבות, ובוודאי לכל זרועות הביטחון, המקומיים והפדרליים. שהרי אם כל אזרח שירצה לדווח על חשוד בטרור יהיה מועמד לתביעה משפטית – אף אחד לא ידווח.
הבעיה היא במה שקרוי בארה"ב: ethnic profiling. כלומר, זיהוי על בסיס אתני. זו סוגיה רגישה. ארה"ב, כידוע, היא מדינה עיוורת לצבעים ולדתות. לא שזה בא לידי ביטוי בסטטיסטיקות, שהרי השחורים וההיספנים מובילים את הטבלה מלמטה, הם העניים ביותר והמדוכאים ביותר, אבל ככה זה בעולם שנשלט על ידי משטרת המחשבות של הפוליטיקלי-קורקט.
עיתונאי מוסלמי אמיץ, רחמן אל-רשיד, כתב
רשיד אינו לבד. הפורום המוסלמי-אמריקני לדמוקרטיה, המורכב ממוסלמים אמריקנים, החליט להתגייס כדי לסייע ל"מלשינים" פוטנציאליים, כתוצאה מתביעת השישה. מה שאומר, שהמאבק הוא בעיקרו בתוך העולם המוסלמי. מול הטמטום הדכאני של חסידי התקינות הפוליטית, ניצבים היום גם מוסלמים רפורמיסטים. הם התקווה של העולם הערבי.
3. נמשיך לשוטט בעולם. מטיאס קונצל הוא גרמני, לא יהודי, שעוסק בחקר האנטישמיות בעולם המוסלמי. הוא מתמחה בעיקר בקשר שבין גורמי איסלאם קיצוני לנאציזם. הוא גם עמית מחקר של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון.
לאחרונה הוזמן קונצל להרצאה באוניברסיטת לידס באנגליה. אבל אל דאגה. הוא לא זכה להשמיע את דבריו. חסידי הפוליטיקלי-קורקט, שלעיתים הם התאומים הרוחניים של האיסלאם הרדיקלי, והאויבים המרים של המוסלמים המתונים, החליטו לבצע הצגת תכלית של משטרת המחשבות שלהם.
האוניברסיטה הוצפה באיי מיילים של סטודנטים שטענו שהם עלולים להיפגע. מה בדיוק היה באיי מיילים הללו לא ברור. תחילה טענה האוניברסיטה, ש"לא היו איומים באלימות". אך סיבת הביטול הייתה, "חשש לאלימות". כלומר, משטרת המחשבות פעלה פעמיים. ראשית, היא מנעה הרצאת אורח בגלל שהנושא לא מתאים לסטודנטים אטומים שלא רוצים לדעת; ושנית, האוניברסיטה ניסתה להסתיר את האופי האלים של האיומים. שהסטודנטים החביבים הללו יאיימו באלימות? מה פתאום. הם הרי חסידי התקינות הפוליטית. כינוסים למען השמדת מדינת ישראל ייערכו שם בהמוניהם. הרצאת אורח על השפעת הנאציזם על האיסלאם הרדיקלי – לא ולא!
יש גם צד חיובי לסיפור הזה. הצנזורה האקדמית זכתה לכותרות ולמאמרי מערכת בבריטניה. וכמו תמיד במקרים מעין אלה, הצנזורה גורמת לתגובה הפוכה: אם ללא איומי אלימות ההרצאה היתה עוברת עם כמה עשרות מתעניינים, הרי שהאיומים וביטול ההרצאה הפכו את הנושא לסוגיה לאומית. עכשיו כולם יודעים שיש אדם כזה. עכשיו יודעים שיש מחקר אקדמי על קשרי המוסלמים הקיצוניים לנאציזם. עכשיו מוזמן קונצל להרצאות אחרות. אז תודה למשטרת הפוליטיקלי-קורקט. הכוונה הייתה סתימת פיות. התוצאה היא תהודה ארצית.
ועוד משהו: זה נכון שיש פערים. אלא שבהשוואה למיעוטים מוסלמיים במדינות אירופה, ובהשוואה לערביי המדינות השכנות, מצבם של ערביי ישראל הוא הטוב ביותר. הסיבה העיקרית לפערים איננה אפליה, ולא שאין אפליה. הסיבה העיקרית מצויה במקום אחר. אבל בל נקדים את המאוחר. כתבה רחבה בעניין, עם נתונים השוואתיים, תתפרסם בגיליון החג של עיתון "מעריב". הח"מ טרח עליה בשבועות האחרונים.
3. ביום רביעי השבוע הציגה עמותת "סיכוי" קשת של נתונים על מצבם של ערביי ישראל: "מדד השוויון בין האזרחים והיהודים והערבים בישראל". לראשונה מוצג מדד כזה. המדד אמור לשמש ככלי עבודה למשרדי הממשלה. יש נתונים מעניינים. למשל, הצפיפות אצל יהודים - 10,970 לקמ"ר, גבוהה מאשר אצל הערבים – 10,312 לקמ"ר. אבל זו אינה סיבה למסיבה. משום שבתחום התעשייה, למשל, היהודים זוכים ל-35.7 דונם לאלף נפש, והערבים – רק ל- 5.8 דונם לאלף איש. בתחום החינוך, יש 30 תלמידים בממוצע בכיתה בחינוך הערבי, לעומת 26 בחינוך העברי. ויש עוד עשרות נתונים, המעידים על פערים.
מדד השוויון הוא מדד ראוי. הוא אמור לשמש ככלי עבודה למשרדי הממשלה. בתור שכזה, הוא אמור לשמש כלי עזר במלאכת צמצום האפליה הפורמלית, שעדיין קיימת.
אלא שיש מי שמנסה לעשות מהפערים הללו מטעמים פוליטיים. זו בדיוק הדרך למנוע את השינויים ואת התיקונים. לא בגלל שאין פערים. עם נתונים קשה להתווכח. אלא משום שאם המטרה היא השמצה – אין שום סיכוי להשגת המטרה. אם המטרה היא שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל, אז במקום שותפים, ימצאו ערביי ישראל נתונים מזעזעים יותר במדד הגזענות, שגם הוא התפרסם השבוע, וגם הוא מצביע על נתונים מדאיגים.
4. הפסילה של ניצב יעקב גנות היא עוד אחד משיאיה של הרישעות שמשתלטת על ישראל. מאז הזיכוי של גנות עברו קרוב ל- 15 שנים. זה היה זיכוי בביהמ"ש העליון, לאחר זיכוי בביהמ"ש המחוזי. זיכוי עם אמירות ביקורתיות. לא מעבר לכך.
אבל בארץ אוכלת יושביה בה אנחנו חיים לא שוכחים ולא סולחים. בארץ אוכלת יושביה שבה אנחנו חיים הרדיפה תימשך לנצח. בארץ אוכלת יושביה שלנו זה לא יעזור לאדם אם מאז הסיום הסופי והמוחלט של האירועים, הוא עבר כבר שלושה תפקידים קשים, שבכולם הוא הוכיח את עצמו, ובכולם הוא נחשב לסיפור הצלחה. על כך אין כמעט ויכוח.
אבל זה לא יעזור לנו. אנחנו מדינה היסטרית. מדינה שבה רדיפה והיסטריה הם הכוח המניע. מדינה שבה שופט בדימוס של ביהמ"ש העליון, יצחק זמיר, כפי שכתב השבוע יעקב אחימאיר, רץ מאולפן לאולפן כדי לבצע בגנות הרשעה וכדי לקרוא לפסילה. זה אותו שופט שישב בהרכב, וזיכה לפני כל כך הרבה שנים את גנות. אבל הנה עוד הזדמנות להיות בכותרות. והנה עוד הזדמנות להצטרף לחגיגה הגדולה של היסטריה ורדיפה.
לגופו של עניין, כל מי שמכיר את סיפור המעשה (גילוי נאות: הייתי מתמחה של עו"ד יעקב וינרוט, שייצג את גנות, אבל לא בתקופה שבה התנהל התיק, ולא היה לי שום קשר לתיק), יודע שהסיפור הרבה יותר מורכב מזה שהוצג בתקשורת, ושגם מותר לערער על שיקול דעתם של השופטים. הסיפור הוא מערכת יחסים מורכבת בין מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, לבין קבלן בנצרת. מערכת יחסים שהייתה חלק ממרקם שלם של קשרים שנועדו לפתור בעיות. אז כן, נוצרו קשרים חבריים. כל מה שהיה היה, בתחום האנושי, ולא הפלילי. גם לשופטים, עם כל הכבוד, קצת קשה להיכנס למורכבות הקשרים הנדרשים למפקד מחוז כל כך בעייתי. המטרה הייתה ליצור רגיעה. המטרה לא הייתה טובות הנאה.
ובכלל, גם לשופטים יש חברים. ואם עוסקים ברמה הנורמטיבית והמוסרית, אז הופעה של עו"ד בפני שופט שאיתו הוא מבלה בחופשות בחו"ל, חמורה יותר מכל מה שמיוחס לגנות. אבל לשופטים מותר. הם הרי מלאכים.
הקשרים שבין גנות לקבלן הוכיחו את עצמם. במקרים רבים הם מנעו בעיות. אבל היו להם גם היבטים שגרמו להגשת כתב אישום. הנאשם זוכה. פעם ועוד פעם. בפעם השנייה התווספה גם ביקורת. ככל שרחוקים יותר מזירת האירועים, האירועים עלולים להיראות כחשודים יותר. בוודאי שכך כאשר מדובר בשופטים שמכניסים יותר ויותר את אפם לענייני מוסר, במקום להישאר בתחום המשפט.
אם יעקב גנות היה עושה למשטרה את מה שהוא הצליח לעשות בשב"ס, מצבנו היה טוב יותר. אבל במדינה ההיסטרית שלנו, הנשמות הרעות לא יתנו לכזה דבר לקרות. ההיסטריה, כנראה, הרבה יותר חשובה מהמשטרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
