וגר חתול עם כלב

מה קורה כשכלב מצטרף למשפחת חתולים? מסתבר שיש כלבים שמעדיפים לחשוב כי הם חתולים • החתולאית

alpha bitch | 30/3/2007 11:45

היחסים בין כלבים לחתולים הם מורכבים. הבעייתיות, כשיש בעיה, נובעת כנראה מקשיי תקשורת, מחוסר התמצאותם של אלה בשפתם של אלה. אבל שפה זרה אפשר ללמוד, גם כלבים וחתולים יכולים. טוב, כלבים לא ילמדו לילל וחתולים לא ילמדו לנבוח, אבל הם לומדים בהחלט להבין את "השפה הזרה". למשל, חתולים לומדים לזהות את תנועות הזנב של הכלב, השונות מתנועות הזנב שלהם, או את תנוחת הגוף הכלבית שמשמעותה "בוא לשחק!" (קדמת הגוף שפופה, אחורי הגוף זקורים, הזנב מתכשכש במרץ).

כלבים התוקפים חתולים הם כבר נושא אחר, כאוב מאוד, שאינני רוצה לעסוק בו כעת, אלא במלים ספורות: הבעיה היא לא הכלבים (גם כשמדובר בכלבים מגזעים הנחשבים לתוקפניים). הבעיה היא, כרגיל, בבני-האדם המגדלים אותם. בני-אדם אלה, אילו גידלו אוגר - גם הוא היה הופך תוקפני. פעמים רבות התוקפנות אינה אלא ביטוי של מצוקה או בעיה נפשית. כך אצל בני-אדם, כך גם אצל בעלי-החיים שלהם.

ולענייננו. לחתולים שלי היה כלב, ואצלנו היו יחסי הכלב והחתולים שונים לגמרי. אני כבר לא זוכרת מי קדם למי ― אילו חתולים היו בבית כשהגיע הכלב, אילו הגיעו אחריו? בלגן שלם. אני רק זוכרת, שעד לפני שלוש שנים חי אתנו גם כלב, אילי שמו, אסופי כמו כולם.

מצאתי אותו במרכז המסחרי השכונתי. נודע לי שהגיע עם משפחה, אמא וילדים, שניסו למכור אותו, וכשלא נמצא לו קונה פשוט השאירו אותו והלכו. הוא נשאר שם לבד, עזוב, גור בן שלושה חודשים בלבד! כשאספתי אותו היה רזה וצולע. אני מאמינה שלימים הסתדר עם חתולים גם משום שהיה בעל אופי נוח, אבל גם משום שבתקופה שבילה לבדו, ייתכן שהיה תלוי בחתולים למזונו ― אולי ניזון משאריות שהוציאו חתולים מפח האשפה ואולי לא ראה בהם אויב אלא חברים לצרה.

משחקים ומקפצים על הרהיטים צילום: alpha bitch

כמו חתול בין חתולים

עם הזמן נעלמה הצליעה, והוא גדל וגדל וגדל. וגם נעשה יפהפה. בגיל שנתיים כבר שקל 30 ק"ג. החתולים אהבו אותו אהבת נפש, והוא אהב אותם. אולי משום שהיה גדול מאוד, גדול מכדי שייחשב לכלב, לא ראו בו החתולים איום של ממש ― הוא נראה יותר כמו חמור או איילה. ואילו הוא היה בטוח שהוא חתול! כשנכנס זבוב הביתה, היו כל החתולים טסים להם מעל הרהיטים ומנסים לצוד אותו, וגם אילי אחריהם. תארו לכם, חמור קטן מנסה לקפץ מעל הרהיטים (וגם נוחת עליהם). לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הכלב הזה היה מגנט לחתולים. גם כשטיילנו במקומות זרים, מחוץ לשכונה, היו חתולים ניגשים אליו, כנראה משום שהדיף ריח חתולים מהבית, אבל בטח לא רק בגלל זה. החתולות בשכונה היו מניחות לו להתקרב אל גוריהן והוא הניח לגורים לשחק אתו. כשחזרנו הביתה מטיול היו חתולי הבית מקיפים אותו ומרחרחים את רגליו, בודקים עם אילו חתולים "בגד בהם" בחצר. כמה מהחתולים נהגו לברוח אליו, כמו לעיר מקלט, ולחפש מחסה בעת מריבה עם חתול אחר.

אילי

גם אהב להכניס לפיו את ראשי החתולים ואת גפיהם. להם זה נראה טבעי לגמרי והם לא עשו מזה עניין. הוא היה ניגש לחתול ישן, פוער את פיו הענק, נוטל את ראש החתול בפה, מחזיק בו שניות אחדות, כמו אמא חתולה שמחזיקה גור זעיר ― ועוזב. הוא היה עושה את זה לחמסה הישֵן, וחמסה אפילו לא טרח לפקוח עיניים!

בהיררכיה ששררה בבית היה מקומו של אילי מוזר ― הוא היה הגדול ביותר מכולם, אבל גם הפחות תוקפני והפחות בעייתי. למען האמת, אף אחד מהחתולים לא ממש שם עליו. הם סמכו עליו וידעו שלא ירע להם בשום אופן. כששכב במקום שחתול רצה לשכב בו, היה החתול משתרע עליו כאילו הכלב לא שם בכלל. כשהיה משחק עם החתולים, היה עדין ביותר ומעולם לא הכאיב להם. הוא היה מניח את כף-רגלו הענקית על חתול בעדינות של מנתח עיניים. לפעמים, אם ניג'ס לחתול, היה אפילו חוטף כאפה. לפעמים היה מגיב בחשיפת שיניים, כדי להפגין את מורת-רוחו, אבל מעולם לא יותר מזה. עם ניסים היה לאילי רומן מיוחד. כשהתחשק לניסים להתפנק, היה עולה על המיטה, אילי היה מתייצב לידו וניסים היה מחכך את קרקפתו בצוואר הכלב.

רק שחתולי השכונה לא ישמעו

לאילי לא היו חיי כלב, במובן הטוב של הביטוי. הוא חי עם חתולים, כמו חתול. את כל שעות היום בילה בבית, וגם בערב לא יכולתי להוציא אותו לטיולים ארוכים כפי שהגיע לו. כשירדנו למטה, הייתי חייבת לנקוט כל מיני תחבולות כדי שחתולי השכונה לא ישמעו אותנו. אם שמעו, היו מופיעים מיד ונשרכים אחרינו. זה היה ממש מחזה ― אשה עם כלב ענק ואחריה 10-15 חתולים. מצחיק מצחיק, אבל אילי לא טייל די צורכו, כי במקרים כאלה לא יכולנו להרחיק מעבר לגבולות החצר, כדי שלא להגיע עם החתולים אל הכבי. לעתים קרובות מאוד הוא נאלץ להסתפק בטיול סמלי, בסביבה הקרובה בלבד.

מאז שהגיע אילי הביתה ניסיתי למצוא לו משפחה מאמצת. באחד משני האימוצים הכושלים שלו, הוא נמסר למשפחה שגרה בבית צמוד-גינה. הוא חפר להם בגינה והם זרקו אותו מהבית. מלאכית ושמה מיכל מצאה אותו על הכביש, דרוס, עם כתף שבורה. כשחזר הביתה אחרי הניתוח, מטושטש עדיין, ונשכב במיטה, התאספו סביבו חתולי הבית, הקיפו אותו וישנו אתו.

כשהיה בן שש, נמצא לו סוף-סוף בית שהתאים לו, בית שהוא עצמו שמח ללכת אליו. החתולים התנהגו מוזר יום-יומיים ואחר כך שבו להתנהג כרגיל. כפי שקורה בכל שינוי המתחולל בבית. כפי שקורה כשאחד מהם הולך לעולמו. והכלב של החתולים? בני המשפחה החדשה שלו מספרים שהוא ובריא ואהוב. אני מקווה שהוא מאושר.