קפיצה קטנה לחולה
מאז שהוצפה מחדש, החולה היא סיפור הצלחה מסחרר. מאות מינים של ציפורים מקננות, עגורים מרחפים, ברווזים מהדסים, לוטרות חומקות מהעין, המבקרים נוהרים ואפילו החקלאים מתלוננים פחות. סיור באגמון עם האנשים שעומדים מאחורי אתר הטבע הכי לוהט בארץ
התברר שפלוגת תותחנים שעשתה חניית לילה לצד האגמון - הלוא היתה כאן מלחמה בקיץ - השתעממה קצת. כמה חיילים יצאו, כנראה, לטיול לילי ועקרו את שלושת הקרשים הגדולים שמונעים ממימי הביצה לזרום לכנרת. האגמון התרוקן, ותוך כמה שעות שב לשיממונו. עוד באותו יום הותקנו הקרשים מחדש ואף חוזקו בבלמי פלדה, ומעגל החיים חודש באותה מהירות שבה נקטע.
יותר מ-200 אלף מבקרים ביקרו ב-2006 באגמון החולה, זינוק של 25 אחוז מהשנה הקודמת, והשנה צפויים להגיע לאתר רבע מיליון איש. תוך פחות משלוש שנים הפך האגמון לאחד מיעדי הטיול הפופולריים ביותר בישראל, ובצדק רב. עם הצטמצמותם המתמדת של שטחים פתוחים ועם ההתעללות הלא פוסקת בטבע הארצישראלי, האגמון מתבלט כהצלחה פנומנלית. כמעט בן לילה, במונחים של הטבע, התפתחה בו מערכת אקולוגית מרהיבה ומורכבת, שהפכה למקום שורץ חיים סימביוטיים שכל אחד יכול לראות מקרוב ובחינם.
השנה הגיע האגמון לשיא של לבלוב, עם מספר חסר תקדים של בעלי חיים שמבקרים או גרים בביצה החדשה-ישנה. "מכה של הציפורים", כינתה את המקום מדענית בריטית, אחרי שמאות מיני ציפורים השתכנו באגמון. מי האנשים שאחראים לנס הקטן הזה, וכיצד הם הצליחו, בים של אדישות ושחיתות, לברוא מחדש את אגמון החולה, אוטוטו אתר הטבע הכי מבוקש בישראל?
עמיחי גופר בוהה במשך לילות שלמים בסרט וידאו שלא רואים בו דבר. הוא מריץ קדימה במהירות 12 שעות של חושך בתקווה לתפוס כלב נהרות עושה את צרכיו. החיה הנדירה הזאת, שנקראת גם לוטרה, עשתה לה את אגמון החולה לבית. עמיחי ועמית יניב מהחברה להגנת הטבע מנסים להבין מה מושך את הלוטרה לאגמון וכיצד ניתן לסייע לה להתאקלם שם. יחד עם קלאוס רויטר ז"ל, גרמני שבגיל 60 היה יושב ראש קבוצת הלוטרות הבינלאומית של האו"ם (יש כזה דבר), הם התקינו מצלמות אבטחה במקומות שונים באזור החולה שבהם שיערו שהלוטרה מטילה את גלליה. "יש לנו צילומי וידאו שרואים בהם את הלוטרה עולה על אבן באגם, מטילה את הגלל ומריחה מי היה שם קודם", מספר עמית. "זה לא שונה מהליכה עם כלב בשכונה אחרי הצהריים, כשהוא מרחרח למי שייכת הטריטוריה".
המצלמות חוברו למצבר של רכב ומוגנו בקרטון מפני הגשם, ומדי כמה שבועות נאספה תוצרתן. לאחר מכן יושב עמיחי
עמיחי ויניב הם שניים מכ-15 חוקרים שנמצאים באגמון בכל רגע נתון. הם מתפלשים בבוץ, מתרוצצים במים, שוכבים לילות שלמים במארבים בהמתנה לציפור נדירה או לחרק. מסקנות מחקריהם מיושמות בשטח ולעבודתם חלק מרכזי באטרקטיביות הלא מתוכננת של האגמון. "לא רצינו ליצור אתר תיירות", מסביר אפי נעים, מנהל האגמון מטעם קרן קיימת לישראל, המתחזקת העיקרית של המקום. הוא יושב במשרדו באתר, קרוון גדול שמכוסה כולו בתצלומי אוויר של הגליל, ומסביר שהוא בכלל חקלאי שרצה להציל את הכנרת ואת שדות העמק, כשמתחת לאף נולדה לו מערכת אקולוגית עשירה.
פרויקט שיקום החולה החל ב-93', כשהתברר שייבוש העמק בשנות החמישים גרם לזרימת מזהמים לכנרת, עד שהשימוש בה כמקור מי שתייה עמד בפני סכנה אמיתית. ייבוש הביצות היה טעות גדולה של המדינה ושל קק"ל, והסיפורים על מלחמה בקדחת, שהודברה לפני הייבוש, אינם אלא אגדות. גם החקלאות הרוויחה רק מעט מהייבוש. גדלתי בקיבוץ כפר בלום, מרחק חמש דקות נסיעה מהאגמון, ואני עדיין זוכר את המראה הגיהנומי של אדמת הכבול שנתגלתה מתחת לביצות המיובשות. במקום אדמה חקלאית פורייה היה זה שטח בלתי ניתן לעיבוד. בקיץ היה הכבול מתחמם כל כך עד ששריפות ספונטניות פרצו מתחת לפני האדמה וענני עשן עצומים, מבשרי רעה, בקעו מתחת לפני האדמה המבוקעת. השטח ננטש.
היום, לעומת זאת, מי שמגיע לאגמון שלא בסופי שבוע (שאז האגמון מוצף במבקרים) יכול לחוש כמו אדם הראשון. "הטבע התנפל על האגמון באלף ידיים", מסבירה את השגשוג אחת האקולוגיות שעובדות במקום. אחרי טיול של כמה דקות במקום בעלי החיים מתרגלים לנוכחותך ומתחילים להדס סביבך בנחת. ברווזים ונוטריות (חיה שדומה לאוגר גדול ורטוב) מהלכים ומביטים בך בשוויון נפש נהדר, כאילו אין דבר טבעי יותר מאדם שהולך ולצדו ברווז. אלה הם יחסיהם של ברווזים ובני אדם בעולם, וזה מצב הדברים כפי שהיה וכפי שתמיד יהיה.
גן העדן הזה לא נמצא בראש מעייניו של אפי. השבת חלק מהעמק למצבו הביצתי הטבעי הפסיקה את זיהום הכנרת, וזה העיקר. "אני חושב אחת על הכנרת, שתיים על החקלאים, שלוש על התיירות ורק אז ארבע, על הטבע", הוא מבהיר. במטרה לטפל בסעיפים אחת ושתיים, חפרה קק"ל ב-97', בהדרכתו של ארכיטקט ההצפה גיורא שחם, כמאה קילומטר של תעלות לאורכו ולרוחבו של העמק. המים בתעלות מנעו מהכבול להתייבש ולבעור, וחקלאים שהיו מוכנים לשוב לעמק קיבלו סיוע של 70 אלף דולר לרכישת כלים חקלאיים. לבסוף הוחלט גם להשיב חלק קטן מהביצות למצבן המקורי, וכך נוצר האגמון. תוך כמה חודשים הוא הפך ללהיט אצל ציפורים נודדות, ובעלי חיים שלא נראו בארץ מאז ייבוש הביצות שבו בהמוניהם.
במקביל,ללא כל פרסום, הפך המקום ללהיט תיירותי. "החל מסוף שנות התשעים כל עם ישראל הגיע לכאן", מסביר אפי. "בסופי שבוע זה הפך להיות מאוד בעייתי. אנשים נכנסו לשדות, גרמו נזק והשליכו אשפה. מגיעות משפחות עם ג'יפים, חותכות את צינורות הסולר באתר כדי למלא ג'ריקן של 15 ליטר ומזרימות למים 5,000 ליטר סולר. בכל שבת נסעו מסביב לאגם מאות מכוניות, בזו אחר זו, כמו בפקק. המנועים עובדים ומזהמים כל הזמן, והאורות דולקים. הציפורים שראו את טבעת האורות מלמעלה חשבו שזו טבעת אש, שריפה, והחליטו לא לנחות מרוב פחד. כשסגרנו את הכביש לשבוע לצורך תיקונים, פתאום גילינו מסה אדירה של ציפורים שהעזו לנחות כאן". ב-2003 החליטו קק"ל ורשויות הטבע לסגור את האתר לכלי רכב, צעד נועז ואחראי שעורר ביקורת אך היה קריטי בהבטחת לבלוב האגמון.
הסוד של הצלחת אגמון החולה הוא ההתגוששות בין חקלאות לטבע, סעיפים שתיים וארבע ברשימה של אפי. "היו ישיבות של חקלאים וירוקים שהסתיימו בצעקות ובהפיכת שולחנות", אומר אדם שהיה מעורב בהקמת האגמון. אבל באורח יוצא דופן, ולפחות בינתיים, נמצאה דרך הזהב. האגמון מתנדנד בלוליינות בין צורכי החקלאים וצורכי הטבע, ועושה זאת היטב.
בחייו ובעבודתו אלי גלילי, 51, הוא הגילום האנושי של פשרת החולה. 35 שנה הביט אלי באין אונים בציפורים הורסות את שדותיו ועושקות את פרנסתו, ובכל זאת, עם הצפת האגמון, הוא הפך לאביהם המגונן של 27 אלף עגורים עותקי נשימה. היום גלילי מתייצב לצד הירוקים ועומד מול חקלאי העמק, עמיתיו למקצוע, כדי להגן על הביוספרה של העמק.
אם הייתם מתבקשים לצייר דמות של חקלאי מהגליל, לא הייתם יכולים למצוא מודל טוב מאלי גלילי. העור השזוף, הצוואר הרחב וכפות הידיים המיובלות, הכל בדמותו זועק "חקלאי". יש לו אפילו השי"ן השורקת של בני קיבוץ ותיקים. נדיר לשמוע אנשים כאלו מדברים בלהט על אקולוגיה. "כשטענתי שצריך להפסיק לעשות מלחמות עם הטבע, הייתי מוקצה", אומר גלילי.
בגיל 12 נזרק מבית ספר, ומאז עברו יותר מ-35 שנות חקלאות, שהופרעו רק פעם אחת, בגיל 26 כשנסע לאפריקה לסלול כביש בין חוף השנהב לגאנה. "אין לי מושג איך הגעתי לזה", הוא אומר היום, יושב על ספסל עץ לצד האגמון. "פשוט אמרו לי שדרוש כביש, והייתי אחראי מהרגע שהכושים נכנסו ליער עם מצ'טות ועד שהכביש היה סלול". שנתיים מאוחר יותר שב לאיילת השחר, כשרבים מחקלאי הקיבוץ נהרגו זה אחר זה במלחמת לבנון הראשונה, וניהל את ענף גידולי השדה. בשנים שלאחר מכן עבד כמתאם חקלאי מטעם המועצה האזורית וראה את האסון האגררי שהיה עמק החולה לפני ההצפה.
"שטחים ננטשו מדי שבוע", הוא מספר. "אלף, 3,000, 10,000, ובסוף כמעט 20 אלף דונם נעזבו".
בישיבות הראשונות על הצפת החולה, שאלי זוכר כדרמטיות מאוד, הוא החזיק בעמדה קיצונית: יש להציף את העמק כולו, לא רק שטח קטן ממנו. "צעקתי 'בואו נציף מחדש את עמק החולה. נפסיק להילחם בטבע שגדול מאיתנו'", הוא מספר. "אנשים התרגזו, אמרו לי 'איך אתה, חקלאי, אומר להשמיד את החקלאות?'. עניתי שהיה לנו כאן אגם ענקי ומיוחד במינו, 60 אלף דונם שאין כמוהם בעולם".
אלי גילה באותה תקופה את הספר האהוב עליו, "רוב רוי על הירדן". זהו סיפור מסעו של החוקר הסקוטי ג'ון מקגרגור, שב-1860 חצה בקאנו את ביצות החולה בפלשתינה וכתב על חוויותיו. "מעודי לא ראיתי יער גבעולים כה ירוק וגומא כה צפוף", כתב מקגרגור, ודמיונו של אלי ניצת. "העמק היה אז מוצף כולו, מלא חיים, והוא עוד יוצף שוב", אומר הקיבוצניק בטון החלטי. "אינשאללה, עוד בדורנו נזכה לעלות על הרי נפתלי ולראות את הביצות. הסחף הגדול בוא יבוא, יהיו שטפונות והעמק כולו יוצף ויחזור להיות ביצה. לא יודע אם בימינו, אבל זה יקרה, ועדיף שזה יהיה מבחירה. אני רוצה את 'החולה ואלי', ביצה ענקית שתביא לכאן תיירות אקולוגית. גם הקרקע תחזור להיות פורייה ונעשה חקלאות אקולוגית, בלי הרעלים שיש היום. הרי יש לסחורה הזו ביקוש עצום באירופה ובעולם. זה יהיה נכס עולמי".
הצעתו של אלי גלילי אמנם נשמעת קיצונית, אך יש בה היגיון רב. חקלאות ורפתות הן גורמי זיהום משמעותיים בישראל, ושדות עמק החולה, שמלבבים את העין במבט מהגולן והחרמון, מניבים רווח מועט בלבד וגורמים נזק אמיתי לסביבה. הצעתו אמנם לא נתקבלה, אך בפשרה שהוחלט עליה, להציף רק חלק קטן מהאגמון, הוא משחק תפקיד מרכזי. היום אלי משמש כמפשר העיקרי במלחמת חקלאי העמק עם אחד מיריביהם המרים ביותר: העגור.
עמדותיו הירוקות של אלי גלילי לא הפתיעו את החקלאים, והוא זכה לאמונם. מהיום שעמד על דעתו היה מאוהב בטבע. ההתחלה היתה בגיל שבע, כשאחיו הביא הביתה גורת עופרים שאלי כינה "במבי". " גידלנו אותה בבית של ההורים", הוא מספר, "הנקתי אותה מבקבוק ושמרתי עליה. אבל לא ידענו שהיא רגישה לחלב, ושלושה ימים היא לא הפסיקה לשלשל". אלי מספר את הסיפור הזה באי נוחות גדולה, וקולו, יותר מ-40 שנה אחרי במבי, מלא אשמה. "כשהיא התאוששה קצת לקחתי אותה לטיול בקיבוץ, והיא כנראה מתה בגלל זה, מאפיסת כוחות". אחרי במבי אימץ גוזלי בזים, נוטרייה עם כמה גורים, עורב נאמן ביותר, ואחריו - משפחה שלמה של חזירי בר. "לא חושב שיש חיה שגדלה בעמק שלא יצא לי לגדל", הוא אומר.
בעקבות הצפת האגמון החלו להגיע לארץ מספר עצום של עגורים, בדרכם מצפון רוסיה ומפינלנד לאפריקה ובחזרה. "בהתחלה הגיעו כמה מאות, אחר כך אלפים, והשנה היו לנו יותר מ-25 אלף עגורים", אומר אפי נעים. "אף אחד לא ציפה לכזו כמות עצומה של ציפורים. זה מה שמושך את התיירים, אבל זה מה שפוגע בחקלאים".
העגור הוא ציפור נהדרת עם צוואר דק ואצילי, והמראה של עשרות אלפי עגורים נוחתים באגמון עם השקיעה, כשהשמים נצבעים ורוד, הוא מהאטרקציות המפעימות ביותר בגליל, אם לא בישראל כולה. העגורים, שמוצאים בן זוג ונותרים נאמנים לו במשך חיים שלמים, מחזרים זה אחרי זה כל חייהם ונחשבים בתרבויות מזרחיות לסמל הפוריות. אך הרומנטיקה הזו נגוזה, עבור חקלאי, ברגע אחד.
להקות העגורים העצומות של האגמון מצאו מזון במקום הטבעי עבורן: השדות הסמוכים. התוצאות הרסניות, כפי שאלי גלילי חש על בשרו בחורף 98'. בחורף השחון ההוא הוחלט באיילת השחר לגדל אלף דונם חומוס, גידול שלא דורש מים רבים. "במשך חצי יום נרדמנו בשמירה", הוא אומר, "עד שאחר הצהריים מישהו התקשר והציע לי להגיע מיד לשדה החומוס שלנו. המראה היה נורא. במשך ארבע שעות העגורים השמידו חצי מהשטח. נזק של עשרות אלפי שקלים לקיבוץ. באותו חורף הפסידו החקלאים בגליל יותר ממיליון וחצי שקל לים מעגורים, לא כולל עלויות שמירה על שדות". אלי רתח. "באותו רגע רציתי להרוג אותם", הוא אומר, "לשחוט את העגורים". שנה מאוחר יותר יהפוך למגינם הראשי.
החקלאים כעסו על פרויקט החולה: לא די בכך שהפרויקט הוקם על אדמתם, עכשיו הוא גם גורם נזק לשדותיהם. אלי נחלץ לעזור, ויחד עם החברה להגנת הטבע פיתח שיטה ייחודית שמאפשרת דו קיום בין חקלאים לעגורים. ראשית, ריכז את כל העגורים בשטחי האגמון, לטובת התיירות ולל מניעת נזקים. לצורך כך הוא מפזר מדי בוקר וערב טונות של גרגירי תירס לצד האגמון. העגורים, שלמדו להכיר את הטרקטור הירוק שלו, מתאספים שם בצווחות וניזונים מהתירס שלו במקום משדות העמק. אלי נוהג לפזר את התירס בדפוסים מסוימים. כשהעגורים מזנקים על התירס, יכול אלוהים, או טייל בר מזל שנמצא ברום הרי נפתלי, לראות את העגורים יוצרים בשדה צורת מגן דוד או את האותיות "שלום". המראה , במיוחד עם הזריחה, מרגש באמת, והלב מסרב להאמין: העוד ישנם מראות כאלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?
אך בפרויקט התירס אין די. עגורים שלא מכירים את חדר האוכל של גלילי מחפשים תכופות מזון בשדות אחרים. לצורך כך מעסיק אלי צוות של כעשרה פקחים, יהודים וערבים מהעמק, שמצוידים באמצעי הפחדה שונים. כשחקלאי מודיע לו על משפחת עגורים שחנתה בשדה כלשהו, מה שקורה מדי יום, נזעק הצוות לשדה, צופר בצפצפותיו, יורה באוויר באקדחיו ומפעיל פלאשים כדי להניס את העגורים חזרה לאגמון. את המימון מספקים משרדי ממשלה שונים לצד תרומות פרטיות, בין השאר של חברת התעופה לופטהנזה, שהעגור הוא סמלה המסחרי, ושל איש העסקים נוחי דנקנר.
חלק נוסף של הפרויקט כולל מאבק בחזירי הבר, משמידי שדות יעילים. אלי, שלא נרתע מהאלימות שבטבע, צד אותם בזה אחר זה, לא רק למען החקלאות אלא גם לשם ההנאה שהוא מוצא בציד. הוא מסביר לי על תחושת המרדף והאדרנלין, כשלפתע בוקע צפצוף ממכשיר הקשר שהוא נושא עליו תמיד. טיילי אגמון לא אחראים התעלמו מהשילוט, ומצוידים בקלאב-קאר, רכב חשמלי שניתן להשכיר באגמון, הם נוסעים אל העגורים ומבריחים אותם אל שדות החקלאים. "כוס אמק", הוא פולט, "כוס אמק, כוס אמק", ויוצא בריצה אל הג'יפ החבוט שלו.
אנחנו דוהרים אל השדה, ותוך כדי החלפת הילוכים פראית הוא פולט הוראות אל מכשיר הקשר בערבית ובעברית. בטנדרים, באופנועי שטח ובטרקטורונים, הצוות שועט מהעמק כולו אל מקום האירוע. ראשון מגיע נביל ניקולא, ערבי נוצרי, יד ימינו של אלי. הוא מנחה את שאר הצוות לאתר את העגורים שנסו כדי לזלול בשדות זרים, אוסף את שלושת הקלאב-קארים הסוררים בשיירה של בושה ומביא אותם אחר כבוד למשפטו של גלילי, בלב השדה.
אלי יוצא מהג'יפ ונעמד מול העבריינים: משפחה לבושה היטב, תל אביבית אולי, שנותרת לשבת על מושבי הקלאב-קאר הרחבים. אב המשפחה, בצווארון גולף, על ראשו המגולח משקפי שמש יוקרתיים, מביט בו בעניין מרוחק. ניכר כי בגדיו של ילדו הצעיר ביותר יקרים בהרבה ממכנסיו המלוכלכים של אלי ומחולצתו המהוהה. כל זעמו נעלם. "אני בטוח שלא התכוונתם לעשות רע", הוא אומר ומעביר משקלו מרגל לרגל, "אבל גרמתם לנו עכשיו נזק רציני. חקלאים מפסידים המון כסף בגללכם". ניכר כי הסיטואציה מביכה עבורו יותר מאשר עבורם. "לא ידענו", מפטירה כנגדו בכעס אם המשפחה ורומזת לאב לנסוע כבר הלאה ולהשאיר את הטרחן הזה מאחור. אחר כך, שוב בג'יפ, מספר אלי שתיירים שלא מצייתים להוראות הם הסכנה הגדולה ביותר להמשך שהיית העגורים בעמק. "כל תקרית כזו מציתה מחדש את הכעס של החקלאים", הוא אומר בצער.
תוכנית פיתוי העגורים של גלילי היא רק אחת מכמה תול כניות שמופעלות באגמון כדי להבטיח את שגשוגו. לאחרונה הגיעה לאתר משלחת של איגוד היערנים האמריקני כדי ללמוד על הפתרונות האקולוגיים המקוריים שבאתר. כך, כשהנברנים באגמון הזיקו לחקלאות ולצמחייה, במקום להשתמש בקוטלי מכרסמים כימיים התקינו החוקרים עשרות שובכים מיוחדים שנועדו למשוך זוגות של תנשמות מקננות, ציפור טרף לילית. תוך זמן קצר התמלאו השובכים בתנשמות פעלתניות, שכל אחת מהן זוללת 20 נברנים מדי לילה.
פרופ' משה גופן, 70, מנהל המחקרים באגמון החולה, הוא מאדריכלי הפתרונות הללו. צעדו בטוח, עיניו הכחולות רעננות ושיער לבן מבצבץ ממפתח חול לצתו. "עד היום נותרו שתי שאלות הכי רלוונטיות למציאות הישראלית", הוא מסביר את חשיבות עבודתו, "אחת, למה פירקו את הפלמ"ח? שתיים, למה ייבשו את החולה?".
גופן הוא למנולוג, תורת האגמים, והתמחותו באקולוגיה של "רטוביות", Wetlands בלעז , או בישראלית: אגמון החולה. "במקום הזה לא יכול לקרות משהו בלי הסכמה של כולם", הוא מנתח את הצלחת ההצפה. "החקלאים מבינים שהעגורים מושכים תיירות, אז הם לא פוגעים בהם. נציב המים מבין שצל ריך להתחשב בחקלאים, אז הוא נותן להם הנחה. וזה עובד. עם צעקות, עם ויכוחים, זה עובד. כולם מבינים שאין להם אלא למשוך יחד את העגלה, כי לכל אחד מהגורמים, אם הוא יתרגז יותר מדי, יש את הכוח לתקוע אותה. ואני אישית לא פורץ בבכי כשהירוקים צועקים, כשם שאני לא נרעד כשחקל לאי דופק על השולחן ואומר'הרסו לי שדה חיטה'".
גם צמד חוקרי הלוטרות עמיחי ועמית נעזרו בפשרה חקלאית כדי לשמר את הביוספרה. במסגרת חקר הלוטרות, עלה הצורך בגופה טרייה. "לפני שבועיים נסעתי לגליל עם המשפחה, לחופש", מספר עמית. "בכביש ליד שאר יישוב היה נדמה לי שראיתי גופה מוכרת". הוא סובב את הרכב, לבש כפפות ואסף את גופת הלוטרה בשקית מיוחדת לצורך זה, שהוא נושא לכל מקום. את השקית שם בבגאז', מאחורי הילדים, "שכבר רגילים לזה", כעדותו , "וגם יודעים לצאת מהאוטו ולעזור". את הלוטרה השאיר בפריזר בשמורת הבניאס הסמוכה, וניתוח לאחר המוות סייע בהבנת הסכנה המאיימת על הלוטרות. החקלאים כיסחו את הצמחייה שלצד תעלות ההשקיה בעמק כדי להקל על שאיבת המים, ובכך פגעו בביתן של הלוטרות. בשיתוף פעולה עם חקלאי האזור הוחלט שבזמן הכיסוח יושארו כיסים ירוקים של צמחייה, ובא ללוטרה גואל.
כל פשרה עדינה כזו דורשת מאמץ רב, ולעתים נתקלת בהתנגדות עזה. תשאלו, למשל, את יפעת דוידסון. שקטה וזקופה מאוד היא יושבת על ראש גבעה מוקפת תורמוסים בצבע סגול עז ומתבוננת בשמים. השעה 11 בבוקר, ויום העבודה שלה החל כבר בזריחה. יחד עם כמה מתנדבים מהאזור, יפעת קמה בארבע וחצי בבוקר וספרה שקנאים משכימים באגמון החולה. אחר כך הגיעה לגבעה המבודדת הזו, מצוידת במשקפת משוכללת, כדי לחפש ציפורים טורפות ולהשקיף על שקנאים. עיקר עבודתה בחקר עופות נודדים, והיא מעדיפה את השקנאים על פני העגורים משום שהראשונים בסכנת הכחדה והאחרונים הפכו לסלבריטיז של האתר, שמושכים תשומת לב ממינים יפים לא פחות לטעמה.
כמו העגורים, גם השקנאים של יפעת זכו באגמון לעדנה. מנהלי בריכות דגים מהאזור תרמו לאגמון מדי שנה 30 טונות של אמנונים, ושקנאים מכל קצוות הארץ הגיעו לזלול. "40 אלף שקנאים עוברים בארץ", מספרת יפעת, "הם מגיעים לכאן באפיסת כוחות בדרכם מאפריקה ונתקלים בקווי חשמל. יש להם זיכרון שהולך הרבה מאוד זמן אחורה - עד היום נוחתים כל שנה בצומת זכרון יעקב אלפי שקנאים ומחפשים ביצה שכבר לא נמצאת שם. האגמון היה אתר התדלוק היחיד שלהם". אלא שבגלל התנגדות חלק מהדייגים, שחוששים שהאכלת השקנאים תגרום להופעתם של שקנאים רבים נוספים שיאכלו מבריכות הדגים, הושהתה השנה התוכנית. "הנתונים מראים שאם נאכיל שקנאים הם דווקא יתרחקו מבריכות הדגים", אומרת יפעת, "ואני מקווה שהתוכנית תפעל שוב".
בינתיים היא מסייעת לציפורים רבות נוספות. בשבוע בו נפגשנו התקשר אליה בתשע בערב רוכב אופניים שמצא עקב חורף, ציפור דורסת, זוחל פצוע על הכביש. יפעת אספה את הציפור, הכניסה אותה לקופסת קרטון ושילחה אותה בטנדר של חבר לבית החולים לחיות בראש העין. בניתוח התברר שהעקב נורה ברגלו, כמו ציפורים רבות שמוצאות דרכן לארץ לאחר שציידים לבנונים יורים בהן. הציפור טופלה ושוחררה לטבע.
הצלחה אחרת היתה בהשבתו לאגמון החולה של עיטם לבן זנב, נץ שנכחד מהארץ. "משדרנו נקבה עם אנטנה על הגב", מסבירה יפעת. ברכבה מותקן סורק תדרים מיוחד, שקולט תוך כדי נסיעה איתותים של חיות ממושדרות שול נות, מברווזים ועד "טובה", הזאבה הגלילית האהובה על יפעת. העיטם שמושדרה כונתה "ברונקה" משום שיובאה מגן חיות פולני, ולאחרונה היא שבה לאגמון לאחר נדודים ממושכים בחו"ל. "יש תקווה שהיא רואה בחולה את הבית", אומרת יפעת. "בהתחלה היא התנהגה כמו פולנייה, לא נאה לה להסתובב, ובשלושת הימים הראשונים שלה כאן היא התחבאה בשיח פטל, לא הוציאה את האף. אבל לאחרונה היא הפסיקה לפחד והחלה לעוף, וכולנו מקווים שבקרוב היא תמצא בחור נחמד ותקנן פה".
"הזוג הכי יפה במשק", כך מכונים בכרונולוגיות של קיבוץ כפר בלום זלדה וירחמיאל ("ירחמילק") סונדק , שבקרוב יהיו בני 89. ירחמילק היה מנהל ענף הנוטריות בקיבוץ, חלק מניסיון לייבא ארצה את החיה הדרום אמריקנית הזאת כדי לשווק את פרוותה. אך הרחק ממקום גידולה הטבעי איבדה פרוות הנוטרייה מזוהרה, והקיבוץ החליט לחסל את הענף בתחילת שנות השישים. במשך שלושה חודשים לאחר מכן הוגש בחדר האוכל בשרה הצמיג של הנוטרייה כמנה העיקרית.
לפני החיסול הצליחו מספר נוטריות זריזות לחמוק מהל ברכה המגודרת שבה היו שותפים כמה קיבוצים ומושבים, והן יצאו לפרות ולרבות בירדן. עד היום הן מהוות בעיה אקולוגית משום שהן מתרבות במהירות רבה ומחילותיהן גורמות להתמוטטות גדות הנהר. באגמון מצאו פתרון ייחודי לבעיה: במשך שלושה ימים בשנה מוזמנים לביצה ציידים דרוזים מכפרים סמוכים, ואלה הורגים את הנוטריות ומקבלים תשלום לפי ראש.
לירחמילק, שגר בקיבוץ כבר יותר מ-65 שנה, הפתרון הזה נראה הולם. "יש טורפים ונטרפים וזו דרך העולם", הוא אומר, יושב בסלון הקטן והמטופח שלו ושל זלדה בשיכון הוותיקים של הקיבוץ, היכן שהיתה פעם ביצה. זלדה נזכרת כיצד, זמן רב לפני הייבוש, היו יוצאים חברי הקיבוץ הצעיר לצוד ברווזים בביצה. בשוב הבחורים מהציד "החברות הצעירות היו מבשלות את הברווזים. קנינו פיתות טריות מהערבים וכך ביום שישי היה לנו לחם ובשר. מעדן".
חברי הקיבוץ הצעיר לקחו חלק בייבוש, וירחמילק זוכר כיצד עדרי ג'מוסים פראיים "התנפלו על הכלים" וניסו להגן על מקום מחייתם הנעלם. "כשהתחילו לייבש, כל העושר של הטבע נעלם", אומרת זלדה, שמאז ההצפה ביקרה כמה פעמים באגמון. "זה פשוט נפלא, מה שעשו שם", היא מוסיפה. "תיקון לזיכרונות הרעים מהאינסקטים של הקדחת".
נא להמתין לטעינת התגובות
