אם אתה כבר עומד
בימים של מנהיגות כושלת וציבור אדיש, מה שנשאר מישראל הישנה והטובה זה רק הגבעטרון
תתחתני, תעשי לי ילד, מתי תתחילי לעבוד?
אם את כבר עומדת, מותק תעשי לי טובה,
תבשלי לי, תהיי אחרת, תעשי איתי אהבה.
אם את כבר עומדת תביאי לי את השלט,
אולי נשים איזה סרט שלא ניתקע פה לבד.
אם את כבר עומדת, אולי תכבי את האור,
תתפשטי, אם את כבר רוקדת,
והיי לי לאם ואחות.
(קטע מ"אם את כבר עומדת", שיר שוביניסטי מס' 103 מאת י. גפן(C))
לפעמים אתה תוהה מדוע אין כאן מהפכה. בארצות מתוקנות, כמו שאומרים, העם היה יוצא לרחובות עם שלטים וסיסמאות - בארצות מסוימות אפילו עם תת מקלעים - ומחליף את המשטר הקפוא והמושחת, שבכל יום קוצר ידו מתקצר. הם רק עומדים שם וצוחקים עלינו ואנחנו רואים ספורט ורוקדים עם כוכבות.
ראש הממשלה אולמרט, למה קוראים לו ראש הממשלה? למה הוא בדיוק ראש ובמי הוא מושל? מה הוא בעצם עושה כשהוא לא מסתרק ולא מצטדק? שום דבר. כלום. נאדה. ואנחנו מתגעגעים אפילו לכל אלה שעשו שגיאות, לאלה שאם הם כבר עמדו, הם הלכו לאיזה מקום ועשו משהו.
כנס התמיכה באהוד ברק לא היה מהפכני, אבל בהחלט הזכיר לנו שהנה יש
ובאיזה מקום חשוך אחר, ביבי נתניהו, ההודיני של הפוליטיקה, תופר לו חליפה, וכשהוא יעמוד הוא יעשה את כל.הדברים שיעשו לכולנו חשק לשכב לישון עד שהוא שוב יעבור, כמו סיוט חוזר שכבר התרגלנו לא לפחד ממנו יותר מדי.
מזכירת המדינה האמריקנית שבאה אלינו בלי שום הצעות שלום, והמ נהיגים שאין להם מה להגיד לה
פולטים:
גברת רייס, אם את כבר עומדת, אולי תחרימי יחד איתנו את ממשלת האחדות הפלשתינית החדשה. יהיה כיף.
בבוקר רגיל שכזה, בוקר ישראלי של חורף המתווכח עם האביב, הנשיא שוב נחקר, על המדרכה אתה רואה את קולט אביטל מדממת אחרי שעמי אילון תקע לה - ככה היא אמרה בחקירה לכאורה - סכין בגב, ומתחשק להגיד לה: קולט, אם את כבר שוכבת, למה שלא תעמדי?
אחרי שנים שהיינו כה אדישים לסבלותיו של עם אחר, הגענו לזה - אנחנו גם די אדישים לבני עמנו. ואם צריך אני מוכן, בחגיגות ה-60 למדינתנו, לעמוד זקוף ולהדליק את המשואה לאדישות לחיי ילדינו וחיילינו, לתפארת עם ישראל. ואחרי שאני אדליק את המשואה הזאת אני אולי גם אעשן אותה.
היה כתוב בעיתון שסקר חדש מגלה שהעישון מפחית את הסיכון לחלות במחלת הפרקינסון. אם זה כך - אני ממליץ לממשלת ישראל להתחיל לעשן (אם היא כבר עומדת) לפני שתלקה בניוון מוחי סופני.
העם הזה - כמה עצוב שהוא כזה. אין לו כבר אנרגיה לצאת לרחובות ולעמוד בפתח משרדי ראש הממשלה מבוקר עד ערב כדי להראות שנשאר לנו איזה רמץ של הזדהות עם היחידים שעומדים בחושך המדיני הזה, מנסים שלא לטבוע באוקיינוס השקט של אדישות הציבור.
אחרי תשעה חודשים, נועם שליט, גבר אבירי ואב דואב, מחכה שיעשו כבר משהו לעזאזל להחזרת בנו החטוף. בסוף השבוע שעבר הוא אמר בעצרת צנועה שנערכה בנהריה: "ראש הממשלה אמר שבכל יום הוא הולך לעבודה, אבל ממי שהולך לעבודה בכל יום מצפים לתוצאות..."
ואין לנו מילה טובה להגיד לנועם. ראש הממשלה אכן יוצא לעבודה בכל יום יושב ומעיין בניירות שונים ומשונים. לפעמים הוא אפילו עומד, אבל הוא לא עושה דבר, וזה ההישג הגדול של ממשלתנו ובכייה חרישית לדורות לעמנו.
כי אחרי טעויות אפשר להמשיך לחיות, אבל.מקיפאון ואדישות אפשר רק למות.
(בעל הטורון חושף את הדברים החיוביים שקרו השבוע)
במקום ובזמן שהאירועים האקטואליים מביאים לנו את הסעיף, אין פלא שפה ושם אנחנו מתחילים להאמין בנסים.
כמי שתמיד אוהב את החריג, אני מחפש בתקשורת ידיעות מוזרות, ויש לי כבר אוסף כזה בקופסה שכתוב עליה "הלא יאומן כבר כאן".
אם באמת, כמו שאמר אלברט איינשטיין, להאמין שמה שאינו ניתן להבנה אכן קיים ונשגב מבינתנו המשעממת, הוא שורש האמונה האמיתית - זאת הדת היחידה שלי, להאמין גם במה שאיני מבין, וזה קצת מנחם אותי במקום ובזמן שכל הדברים המובנים עצובים ומדכאים.
קחו למשל את הידיעה המעודדת על הילד איברהים גדבאן, פעוט בן שנה ושבעה חודשים, שהשיער שלו הפך בן לילה משחור לג'ינג'י וגם עורו התבהר - החלום הרטוב של מייקל ג'קסון. השכנים ביישוב מזרעה שבגליל המערבי באו לבקר את הילד שנהיה אדמוני בן לילה, והם טוענים שמדובר ללא ספק בתופעה אלוקית.
אבל אף אחד לא ממש חשב על הילד. ילדים לא ממש אוהבים שינויים דרסטיים. ואני מניח שאיברהים החמוד והקטן התעורר בבוקר, הסתכל במראה ואמר את כל מה שכל מי שמשתנה בן לילה בארצנו אומר: "תפרו לי תיק".
(בעל הטור נותן פתחון פה ועט לאנשים חכמים ממנו)
לג.ב.
הגבעטרון, להקת הצבא הירוק שלנו, הלהקה המיתולוגית, מקבלת את פרס ישראל, פרס מפעל חיים, ואחרי שכל הקיבוצים התפרטו ימשיך פס הקול ההזוי הזה, ששר שירי טבע ואידאלים שכבר לא תמצא אותם גם אם תחפור עמוק בים השיבולים, ותמלא את אסמינו בר, עד שהניצנים ייראו בארץ.
אם הטור הזה מדבר על חידלון ועל עצב קיומי, להקת הגבעטרון שמתנדנדת עם חיוכיה הקשישים מ-48' ממציאה איזה אושר ישראלי בלתי נתפש, והיא עצמה הפכה להיות שיר הנושא שלה - ים שיבולים, אלף חיוכים, אלף מלאכים אף על פי שמזמן הפסקת לספור חיוכים ומלאכים.
אתה שומע אותם ואתה יכול להריח רפת, שמחת חיים לא מבוקרת, כאילו להראות שיש מצב של אושר וסיפוק עוד בגלגול הזה.
ותיקי הלהקה, שעברו כבר מזמן את גיל 70, עדיין משדרים רוח נעורים. יואל, ניקה, תמי וכל האחרים, נושבים להם מעבר לזמן, וכשאתה רואה ושומע אותם שרים, גם אם אתה עגום ועתידך מעורפל, אתה מתחיל לזמזם את המנטרה הירוקה והצודקת של ילדותך.
ואכן טוב לשוט, תרמיל על שכם, אל בלי אן הרחק לנדוד. ולשכוח לרגע שאף אחד לא ממש שט כיום, התרמיל כבד, ואין לנו מושג לאן מנדידים אותנו.
תודה ואהבה, גבעטרון, ולא חשוב כמה פרסים תקבלו, אתם כבר לא להקה, אתם רעיון.
נא להמתין לטעינת התגובות
