הלילה הזה כולו מרור

ההגדה של פסח מטומטמת. ומייאשת: רק משום שעשו את זה לנו, נעשה את זה גם לילדינו

רוגל אלפר | 31/3/2007 9:06

הסדר הוא כנראה המועד היחיד שבו מרבית היהודים בישראל ובתפוצות קוראים אותו טקסט בו בזמן. זה הופך את ההגדה לטקסט הנקרא ביותר בקהילה החילונית במהלך השנה. רב מכר קולקלטיבי נצחי. מיליונים קוראים בקול רם בדיוק אותן מילים. קשה לחשוב על טקסט שהכבוד הזה מגיע לו פחות. ההגדה משעממת עד כדי עינוי. חלקים ממנה סתומים לגמרי לקהל ישראלי עכשווי.

רבים שוברים את השיניים רק בניסיון להגות כראוי את המילים. על הבנת פשרן וירידה לסוף דעתם של המחברים באמת שאין מה לדבר. שרביט הדקלום עובר מאדם לאדם במעגל סביב לשולחן וכל אחד בתורו נלחם בטקסט הזה, שאיננו מוסיף מאום לידיעת יציאת מצרים בקרב הציבור. אמנם הוא משמש גם כשירון וכולל כמה שירים שהם להיטי שירה בציבור לא רעים בכלל, אבל אין מנוס מההכרה בעובדה שההגדה של פסח היא סוג של עונש, ולבד מלעורר תיאבון רעבתני בזכות אורכה והטקסים השונים שמצויים בה, היא מחטיאה לחלוטין את מטרתה המוצהרת.

לא צריך להתרשם יותר מדי מכושר הישרדותה. זו עוצמתה של מסורת, זה כוחה של אינרציה. נהוג לראות בסדר פסח את נצחון המסורת, מעמודי התווך של הזהות היהודית הרציפה לאורך ההיסטוריה. אפשר גם לראות את זה אחרת. מותר לראות בזה טמטום.

השאלה היא מה מטרת המסורת. אם מדובר בציווי להיצמד לטקסט שגובש כנראה בתקופת בית שני, עם כמה תוספות מימי הביניים, ושרבים מקוראיו חשים כלפיו ניכור ממאיר, אזי המסורת אכן הוכיחה את עצמה. ברור שזו איננה מטרת המסורת. ייאמר מיד, גם בתקופת בית שני ידעו לספר סיפור. ההגדה היא טקסט גרוע לא כי היא עתיקה. היא טקסט גרוע כי היא לוקחת חומר גלם מצוין ורלוונטי ולשה אותו לעיסה אפורה וקהה, רוויית פלפלנות סרק.

במקום סיפור מצוין, שמכונן זהות לאומית, מתקבל סיפור גרוע שלאיש אין כוח לשמוע אותו. אם מטרת המסורת היא שימור הפולחן הקולקטיבי של סיפור יציאת מצרים, הרי שבסדר פסח היא נחשפת במערומיה, חלולה ונודניקית, נטולת רוח חיים. בכל סדר עמלות משפחות להפיח רוח חיים בגווייה הזו. הילדים חסרי מנוח, המבוגרים לאים ומשועשעים, כולם מחכים לאוכל וקוראים את ההגדה כאילו שאלפי שנות גלות מחזיקות להם אקדח לרקה. כשהילדים, שרק מפאת גילם הצעיר נבונים דיים להציב את השאלה המתבקשת הזו על סדר היום, תוהים למה לעזאזל צריך לקרוא את הדבר המשעמם הזה שנדמה שלעולם לא ייגמר, הקושיה הטורדנית מוסרת מעל סדר היום בתשובה הריקה והאגבית שממנה עולה ששומה עלינו לקרוא בהגדה כי יהודים תמיד קראו את ההגדה בפסח. למה? ככה.

חגיגה של אבסורד

המסר הוא כניעות מוחלטת. יש להרכין ראש בפני ההגדה המטופשת והמעצבנת - רק כי כך נהגו אבות אבותינו. אם הם עמדו בשיעמומון חסר הטעם הזה, גם אנחנו נוכל לו. המסר הוא שהשתייכות, מקרית לגמרי כמובן, ללאום או לשבט כופה על הפרט אין אונים, איון טוטאלי, שעבוד שאסור לפקפק בשורשיו או להטיל בו ספק.

צריך לקרוא כל מילה, ככתבה וכלשונה, כי לפני אלפי שנים ישבו כמה חכמים וכתבו את ההגדה כפי שכתבו אותה. וזהו. חלון ההזדמנויות נסגר. זה מחייב לעולם ועד. רק להם היה מנדט. אדרבה, אחת מברכות הבגרות היא ההפתעה, החוזרת ונשנית בכל סדר מחדש, שההגדה איננה ככלות הכל כה ארוכה ומייסרת כפי שזכרנו מן הילדות. ואפשר תמיד לשלוח את הילדים לשחק עד האוכל, אם רוחם נפלה. מוותרים אפילו על הרעיון שההגדה מיועדת לגרות את הילדים להפגין סקרנות ולשאול שאלות בקשר ליציאת מצרים. האמת היא שהם שואלים. הם שואלים בשביל מה כל ההגדה הזו ומי

אמר שהם אמורים לדבר ארמית רהוטה. זו חגיגה של אבסורד. בכל דור ודור. זה מייאש. וזה צפוי להימשך. הבריות מזמן קנו את הרעיון שהמסורת תמיד יותר חכמה מהן.

בואו נשים בצד את ההגדות של הקיבוצים. הן מתו יחד עם החברה השיתופית שהגתה אותן. וגם לא ניכנס לסמטה האפלה שבה מתקיימת הקטטה המתישה בין האורתודוקסים לרפורמים. נתמקד בתמונת המשפחה הישראלית הממוצעת שסעודת החג השנתית החשובה ביותר שלה נסבה סביב מדרשים ודברי חז"ל, שתחת לסייע בקיום מצוות "והגדת לבנך" מלמדים את הילדים שמסורת אי אפשר לשנות ושיש להתמיד בה גם כשמדובר בטרחנות לשמה. הלקח הוא שלהיות יהודי חילוני זה לחיות בניכור. ניכור מברית המילה, ניכור מהבר מצווה, ניכור מהלשון הכתובה, ניכור מפסח. ניכור. יותר ויותר חילונים עושים ברית מילה אצל כירורג כפרוצדורה רפואית גרידא, מוותרים על בר המצווה, מתחתנים בקפריסין. מאומה איננו קדוש, זולת ההגדה.

למה כל משפט פעמיים?

שמא תטענו: מה שקדוש כאן הוא המשפחתיות. בולשיט. יאללה, שיהיה כבר מאחורינו, זה מה שרוב האנשים ממלמלים לעצמם. זה עצבים, זה כאב ראש, זה עלבונות וטינות שלא יוצאים מהם, זה פקקים שלא יוצאים מהם, זה בלגן, זה עולה המון כסף, זה נקיונות שמשגעים את השכל, זה מעייף נורא ובסוף הבטן מתפוצצת שבא לשכב ולמות. ובשביל מה? למשפחתיות הישראלית יש ימים יפים יותר מסדר פסח. בל נהיה תמימים ונשגה באשליות. זה לא עומד להשתנות. לא תהיה הגדה אחרת. מה שמחזיק את המסורת הזו בחיים זה עיקרון פסיכולוגי פשוט: עשו את זה לנו, נעשה את זה לילדינו. בכל דור ודור. תסמונת הילד המוכה שהופך לאב מכה. תאכלו את כל ההגדה, עד הסוף המר, אין פטור. ותירדמו לפני שתמצאו את האפיקומן.

לעמים אחרים יש פסטיבלים ססגוניים, כירות המוניות ברחובות, חגיגות עד שחר, מתנות מתחת לעצי אשוח יפהפיים. לנו יש סבל, ואנחנו מתמידים בו בגאווה. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". והאוכל עוד רחוק. זו גם פסיכולוגיה של דחיית סיפוקים. לא באנו ליהנות. שיקום החילוני שחש מחובר יותר ליציאת מצרים אחרי הסדר. שיקום מי שמספר ביציאת מצרים כל הלילה. שיקום מהאסלה, כי מצה היא שיא התפלות הגסטרונומית וגם גורמת לעצירות.

הכל משתקף בשיר המסטיק "די דיינו". יש בו 14 משפטים שמתחיל לים ב"אילו". ולא מסתפקים ב"הוציאנו", אלא יש לשיר "הוציא הוציא הוציאנו". ושרים כל סיפא בכל משפט פעמיים. ולא די ב"דיינו" אחד אלא יש צורך ב"די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו". העיקרון הוא להאריך את השיר כמה שרק אפשר. עד לזרא. פלא שבפסח יש אחד חכם, אחד רשע, אדם תם, אחד שאינו יודע לשאול והמון אנשים שנמלטים על נפשותיהם לחו"ל?