90 אחוז ישרים
כל ראשי הממשלה בעשור האחרון היו בחקירה פלילית. נכון שבמקרים הקודמים זה הסתיים בלא כלום, אבל זו לא סיבה לנחמה. הממוצע באוכלוסיה קטן בהרבה. בן דרור ימיני מסכם שבוע של צביעות
הממוצע באוכלוסייה קטן בהרבה. אין הליכים פליליים נגד עשרה אחוזים מאזרחי המדינה. וזה עוד לא הכל. ככל שמדובר בראשי ממשלות, לא מדובר בעשרה אחוזים בלבד. מדובר במאה אחוז. כל ראשי הממשלה בעשור האחרון היו בחקירה פלילית. אז נכון שבמקרים הקודמים זה הסתיים בלא כלום, אבל זו בוודאי לא סיבה לנחמה.
נמשיך הלאה. השאלה המרכזית היא אם מסע הטיהור או הטהרנות הנוכחי יוביל לפוליטיקה נקייה יותר. זו הגישה של עמיתי דן מרגלית. אלא שיש בעיה. המסע לא החל לאחרונה. עברנו כבר כמה מסעות כאלה. עברנו כבר את "מושחתים, נמאסתם." אבל דבר לא השתנה. מדד השחיתות, לפחות לפי כמות הכותרות והחקירות, מצוי רק בעלייה.
התוצאה הוודאית יותר היא ששומרי נפשם יתרחקו מפוליטיקה.
הנה, שניים מהמועמדים הבולטים להנהגת המדינה הם שניים שכבר היו בתוך מעגל החקירות. ויש לי חשש שככל שהם יחזרו יותר למרכז העשייה, יהיו גילויים חדשים וכותרות מרעישות. וכי למה שנחשוב שפתאום הכל ייעצר?
אני מקווה בכל לבי שדן מרגלית צודק. שהטיהור ירתיע את המושחתים ויקדם את המוכשרים. אלא שהניסיון של העשור האחרון מוכיח שההפך הגמור קורה. והסתברותית, יש סיכוי שמה שהיה הוא שיהיה. הלוואי שאתבדה.
השבוע העלה השופט בדימוס אמנון סטרשנוב הצעה למנוע חקירה של ראש ממשלה בתקופת כהונתו. הוא צריך לעבוד. לא להיות מוטרד בחקירות. לפני חודשים אחדים העליתי אותו רעיון בדיוק וזכיתי לגל של תגובות עוינות.
אלא שסטרשנוב צודק. ככל שמדובר בראשי ממשלה, חובה לתת להם חסינות. רק לתקופת הכהונה. אם הניסיון אומר שה־ סיכוי להעמיד ראש ממשלה לדין, לפחות עד היום, הוא אפס, אז כל החקירות הללו אינן משיגות שום צדק. הן רק פוגעות,
במצב הדברים של אולמרט, עם אינספור חקירות ידועות, וכאלה שעוד צפויות, אין שום סיכוי שזה יקרה. הרי כל מי שמנסה לומר משהו בכיוון זוכה למטחים של תגובות עוינות, שהופכות אותו לקרנף, למשת"פ, לאויב האומה.
ולכן, הנה הצעה למחוקקים: לקבל הצעת חוק שתיכנס לתוקפה עם כניסתו של ראש הממשלה הבא לתפקיד. יהיה מי שיהיה. עם אולמרט הסיפור כבר אבוד. לעתיד לבוא, כדאי להפסיק את תהליך ההתאבדות.
בתי הדין הרבניים הולכים והופכים לכלי שרת של המגזר החרדי. במקום לגוון אותם, במקום להכניס דיינים בעלי השכלה משפטית, הכיוון הפוך. המינויים של השבוע האחרון הובילו לגל מחאה מוצדק: זה לא בסדר שמוסד שיפוטי עליון הופך לכל כך חד-ממדי ולכל כך לא ייצוגי. גם החיפזון שאחז בשר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן קצת אינו ברור. מה הוא ממהר?
אלא שיש בעיה. כל הטענות שנשמעו השבוע - והן ראויות וצודקות - נכונות גם בהקשר של בית המשפט העליון. הוא הלך והפך בשני העשורים האחרונים, הפלא ופלא, למקום חד-ממדי ולא ייצוגי. אמון הציבור בו הלך ופחת. זה מוסד שעוסק בעניינים לא לו ומייצג כיוון פוליטי אחד.
העניין הוא שגם אלה שמחו השבוע נגד המינויים החפוזים, הפוליטיים, לבית הדין הרבני וגם פרופ' פרידמן פעלו בצביעות. הרי אלה שכל כך חפצים בהמשך האימפריאליזם הפוליטי של בית המשפט העליון, שהפך למנגנון לעקיפת הדמוקרטיה, הם אלה שדורשים בית דין רבני פתוח, מאוזן ומגוון. לא רק שליטה חרדית. ופרידמן, שחפץ בצדק בבית משפט עליון פתוח, מאוזן ומגוון, שיזכה לאמון הציבור, עשה בדיוק להפך כאשר מדובר היה בבית הדין הרבני.
ובכלל, פרידמן מבקש לא לדחוק בו בכל הקשור למינוי שופטים. הם רוצה לשקול. הוא רוצה לבדוק. והוא צודק. אבל כשמדובר בבית הדין הרבני, אחז בו החיפזון. כל הטענות הצודקות שלו בעניין הרכב בית המשפט העליון התאיידו לפתע פתאום כאשר ניצב מול מינוי בית הדין הרבני.
זה לא היה השבוע של ההגינות. זה היה השבוע של הצביעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
