תקופת ההמתנה למתנה
וידויו של חתן יום הולדת כושל שגם בגיל 60 לא יודע לקבל, בין אם מדובר בשעון-כבש מואר או במגפיים ספרדיים. יהונתן גפן נעתר לבסוף לתחנוני משפחתו וחבריו וערך מסיבה בת 100 משתתפים
"כלום, באמת, העיקר שתבואו, אתם המתנה שלי." "נו, תפסיק כבר, תגיד מה אתה רוצה." "כלום, באמת שכלום. יש לי כבר כמעט כל מה שאני רוצה ועוד הרבה דברים שאין לי איפה לשים." ואני לא אומר את ה"כלום" הזה בפולניות אלא מכל הלב הרוסי הרחב שלי, שמאוד אוהב לתת וקשה לו מאוד לקבל. מרוב מועקה קבעתי עם המטפל שלי: "אתה חייב ללמוד איך לקבל," אמר השרינקולוג, "ולו למען אלה שכל כך חשוב להם לתת לך." "אם רק היית יודע איזה דברים קיבלתי בעבר לימי הולדת," עניתי לו, "היתה אחת שקנתה לי אזיקי קטיפה ושוט, וברגע שקיבלתי את זה התחילה הפרידה הדי מהירה שלנו. ועוד חבר שהביא לי מצעי מיטה שחורים עם גולגלות מתים בעודי בחיים." "אתה צריך לחשוב מאיפה זה מתחיל. אולי בילדות שלך לא קיבלת מספיק מתנות מההורים." "לא קיבלתי מהם כלום מלבד את השם שלי," אמרתי לו ודיברנו על זה קצת, ובסוף הפגישה המטפל אמר: 350" שקל, בבקשה," מה שמראה לכם שהמטפל שלי בהחלט יודע לקבל.
מעטות המתנות שאנחנו באמת מוקירים, ולדעתי אם כבר קונים מתנה, צריך לשאול את בעל השמחה מה הוא רוצה והכי עדיף ללכת יחד איתו ולבצע ביחד את הקנייה.
כמי שאוהב מאוד לקנות מתנות לאחרים, שבוע לפני מסיבת יום ההולדת יש לי סיוטים. אני רואה את ידידי האהוב עומד מול איזה זבן מתוחכם בחנות לבגדים, נגיד, והזבן לוחש לו - כדי שהקונים האחרים לו ישמעו - "כמה חשבת להוציא עליו."? וברגע אחד אתה הופך מחבר קרוב לערימת שקלים. לעולם לא אוכל לנחש איזה מספר זרק החבר שלי, שממילא יקנה לי איזה בלייזר מכובד שלעולם לא אלבש ושאפשר להחליף, אבל לעולם לא אחליף, משום שאז אדע
כשאשתי הכי ראשונה אמרה שבכוונתה לקנות לי סט סירים משובח ליום הולדתי העכשווי אמרתי לה: "מה אני, אהרוני,"? וביקשתי ממנה לקנות לי מנורת קריאה גדולה לסלון החשוך שלי ואחרי זה הרגשתי לרגע כמו אחד שיודע לבקש, אבל רק מאחת שהוא מכיר יותר מ-30 שנה.
גם האישה הראשונה הזאת שלי קשה בקבלת מתנות. במשך תקופת הנישואים הממושכת והמתישה שלנו היא ביקשה תמיד סוודרים, תמיד עם פתח בצורת "V" ולא מצמר, אם לא קשה. במשך 20 שנה קניתי לה לימי ההולדת שלה 20 סוודרים שונים, וכל סוודר היה או קטן או דוקר. או שניהם.
הקשה מכל זה לקבל מתנות הקשורות למקצוע שלך. הארונות שלי, כולל מגירות הסכו"ם במטבח, מלאים במחברות הדורות, חלקן בכריכות עור. הן כל כך מפוארות שלעולם לא יהיה לי משהו כה חשוב לכתוב דווקא בהן ולפצוע את בתוליהן. או למשל עטים נובעים מותגיים שאותם אני מסתיר מעצמי, כי יש לי טבע לאבד רק דברים יקרים. שלא לדבר על כבשים.
היתה מישהי שחשבה שאם כתבתי ספר על כבש, היא תקנה לי ליום הולדת כבש פלסטיק בגודל טבעי שמואר מבפנים ועושה מההההה בכל שעה עגולה. תרמתי את הכבש למעון לנשים מוכות ואמרו לי שגם הן מפחדות ממנו.
פה ושם יש קליעות בול. ידידי דיוויד ברוזה למשל יודע שבשנים האחרונות התאהבתי קצת במגפיים הספרדיים הגבוהים הקלאסיים. הצרה היא שהם מאוד לוחצים כשהם חדשים, לכן ידידי הטרובדור צועד במגפיים שרכש למעני במשך שנה, עד שהם מתרככים ואז הם עוברים אלי, רכים כחמאה, וגם אני מרגיש שאני הולך במגפיו של חבר אהוב ששכב על הגדר בשביל שאצעד בקלילות הספרדית הראויה.
אבל אם אתם לא יודעים מה לקנות, כבדו את הבעיה הקטנה הזאת של ה"לא יודע לקבל" שלי. שירו לי שיר, כתבו לי ברכה. הגידו לי שאתם עדיין אוהבים אותי קצת. אני ממש לא מבקש יותר מזה.
ואולי הכי טוב לתרום את כל הכסף שחברים שמתים לתת מוציאים על חבר שלא יודע לקבל, ולפתוח חשבון חיסכון לכל הקשישים שלא רצו לקבל והפכו לחסרי כל, שישמחו לקבל כל דבר, אפילו כבש מואר.
די בהמשך לקטע הקודם: כמה טוב לפגוש אנשים שמיטיבים עם עצמם ואין להם בעיה לתת לעצמם מעצמם, ובגדול. בעודי מתחבט על סגנון יום הולדתי, שיהיה מבוסס כנראה בעיקר על גיטרות אקוסטיות וטחינה - המיליארדר הבריטי פיליפ גרין דפק לעצמו יומולדת 55 בסכום של 12 מיליון דולר באי אקזוטי לחופי האוקיינוס ההודי. פיליפ גרין ביקש מעצמו מתנה שידע לקבל - פסל ענקי של בודהא שנחצב מאבן גרניט על ידי 500 פועלים.
יום חג לקפיטליזם, יום קשה לזן בודהיזם.
אני שומע את הדיסק החדש של רונה קינן, מתמוגג מרוב הנאה ועצב מבוקר. אני יודע שהיצירה המתוקה-מרירה הזאת, בהפקה המוזיקלית המדויקת והרגישה של יזהר אשדות, תתנגן בלבי לעוד זמן רב, ובינינו כמה תקליטים עבריים - מתעשיית הפלסטיק המשעממת הבנויה מראש לרייטינג ולפלייליסטים - אנחנו שומעים יותר מפעם אחת?
אני מרגיש שמשפחת קינן היא המשפחה המורחבת שלי, ולכן מכיר את רונה, הילדה היפה שצוחקת ופתאום עצב מעונן חלקית צובע את עיניה האפורות, עוד כשהיתה בת 12. תמיד ילדה-אישה כזאת, משוררת שמהרגע שהתחילה לשיר ולהופיע אני התחלתי להיות הגרופי הזקן שלה.
השירים, שאת כולם חוץ מאחד רונה כתבה והלחינה, מלנכוליים אך חפים מרחמים עצמיים.
אני יכול לדבר רק על הטקסטים בדיסק החדש משום שאיני מבין גדול במוזיקה. גם מבקרי הפופ והדיסקים לא ממש מבינים בזה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
הקונספט של הדיסק הוא אהבה נכזבת, שהשיר האחרון - דואט מופלא עם גידי גוב - מסכם את סיפור המסגרת: "כמה מתוק ומריר הכאב/ רק בגללו אני מוכן להתאהב/ בעיניים בורקות בחיוך רעב/ אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב".
בשיר הנושא, "עיניים זרות", רונה שרה: "אני לא אכנע לרעיון הזה/ שאי אפשר כי אי אפשר/ זה עניין של הישרדות", אבל היא יודעת שכולנו נכנעים, ולפעמים "אי אפשר לנשום/ כי אין לנו מקום" (כמו בשיר "נס").
ורק רומנטיקן ללא תקנה כמוני, וכנראה גם כמו רונה, יודע שאהבה יכולה להיות או שברון לב או קבלת הדין, או שני המקרים גם יחד. ואם התחלנו עם מתנות, נראה לי שהנה מצאתי משהו שווה ונדיר - ול־ קראת החג, כמו שאומרים, רוצו לחנויות ותרכשו לכם את הדיסק המרגש ביותר שהוקלט כאן בשנים האחרונות, אחרת - כמו שאבא שלה תמיד אומר - אני לא מדבר איתכם יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
