ברוכים הבאים לישראל-אנג'לס
300 אלף ישראלים גרים באל-איי. כשהם מנסים להגשים את החלום האמריקני, הם ממשיכים לחיות את המציאות הישראלית. 5 תמונות מהחוף המערבי
תמונה 1: קפה ארומה
שעת צהריים בכניסה לבית הקפה ארומה בוואלי. הצעירים הלטינים במדים המחויטים של שירותי החניה מחנים בזה אחר זה במגרש החניה את המכוניות הנוצצות של האורחים הנוהרים לבית הקפה האופנתי. החצר נראית כמו החניון של באי הכנס הכלכלי בקיסריה: שורות של מרצדסים, ב-מ-וו וג'יפים שחורים עם חלונות כהים של לינקולן ושברולט.אין סיכוי למצוא כאן סובארו ישנה.
בתוך בית הקפה יחסית ריק, אבל ברחבה הגדולה שבחוץ, תחת השמשיות, אי אפשר למצוא כיסא פנוי. כל השולחנות עמוסים, המנות לא מפסיקות לזרום ועברית היא השפה היחידה שצפה באוויר. לא מפתיע, הכינו אותי מראש למקום הכי חם בלוס אנג'לס עבור הקהילה הישראלית המבוססת, אלה שכבר עשו את זה. לכאן הם באים לראות ולהיראות אחרי שהגשימו את החלום האמריקני הפרטי שלהם. עכשיו, כשכסף הוא כבר לא בעיה, הם נחים על זרי הדפנה הירקרקים עם קפה הפוך, שקשוקה ובורקס פינוקים ומדברים על הארץ, על צרות של אחרים. ממש כמו בבית.
למרות השם הזהה, אין קשר בין ארומה אל-איי לרשת הישראלית. המקומיים מספרים את מורשת הקרב. "בית הקפה שייך לאחים ישראלים שיש להם בלוס-אנג'לס רשת מאפיות מצליחה. הם פתחו את המקום כאן לפני שנתיים ומאז הוא להיט היסטרי. כולם באים לכאן. הלך להם כאן קלף מטורף בגלל כמה סיבות. קודם כל האוכל טוב,
הסיבה העיקרית להצלחה היא המיקום: הם יושבים במיקום מרכזי בוואלי במקום עם מגרש חניה, שירותי חניה שנותנים לישראלים להתפנק ומרפסת גדולה, כך שאפשר לשבת בשמש ולעשן. זה מה שהישראלים כאן אוהבים, לשבת בשמש ולעשן, קצת אוכל טוב מהבית, ושיהיה שלמה ארצי ברקע".
חבורות של ישראלים סביב השולחנות מתחרדנים בשמש בעיצומו של חורף קליפורני מקפיא והרסני. בדרך כלל יש כאן אקלים ים תיכוני, ממש כמו בארץ, אבל רק לפני חודש נרשמה כאן מכת הקור החזקה ביותר שזכורה בעשורים האחרונים: הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס והרכבים הנוצצים כוסו שכבה עבה של קרח. סימני הנזק עדיין ניכרים על הגבעות הירוקות המקיפות את הוואלי ובהן קרחות של צמחייה יבשה שנהרסה מהכפור.
מצעד הפזמונים הישראלי ברמקולים של בית הקפה נע על הקשת שבין "כוכב נולד" לשרית חדד, בזמן שהמלצריות הישראליות מסתובבות עם מגשים עמוסים ותגיות שמות באנגלית- Sharon ,Sivan Orit - בחורות ישראליות שגדלו כאן, דור שני לירידה, או כאלה שהגיעו אחרי הצבא ומתפרנסות מהטיפים של הקהילה המבוססת. כשהן ניגשות לשולחן הן מציעות בעברית קולחת "סביח מיקס, שקשוקה, סלט, חומוס או בורקס". וולקאם טו ליטל יזראל.
אני ממתין לשקשוקה. חבורת נשים מבוגרות ומטופחות מדי יושבות בשולחן לידי עם מחשופים נדיבים וג'ינסים דקיקים של מעצבים. כולן נראות כאילו הן עשויות פלסטיק חום, תוצאה של שיזוף מוגזם ממכוני שיזוף ושלל מתיחות עור, סיליקון ועבודות נוספות. השזופות יושבות סביב לשולחן סלטים ועל פניהן משקפי שמש כהים של ארמאני, ורסאצ'ה ופראדה בגדול. שיראו.
שיחת היום במפגש עוסקת במופע של עדי אשכנזי ומאיה בוסקילה בעיר המלאכים, שנערך כמה ימים קודם. "אשכנזי היתה סוף. אין מה לומר. קרעה אותנו לגמרי. לבוסקילה לא התחברתי בכלל, היתה מבאסת כזאת. לא אהבו אותה כאן. הכי קרע אותי איך שעדי אשכנזי אמרה שהיא ביקרה בצ'יז קייק פאקטורי) מסעדה מקומית מצליחה עם תפריט עשיר במיוחד - א"ג( שזה נראה כאילו הם חיברו תפריטים של כמה מסעדות ביחד".
בזמן שהן מדברות כבר ברור - הייתי צריך לקחת את הסביח מיקס. אם כבר טעם של הארץ, אז עד הסוף: השקשוקה צה"לית לגמרי, העגבניות נבעטו מקופסת שימורים, הביצים קשות מדי והמנה מגיעה פושרת. בהתחשב בעובדה שמדובר במנה שעולה משהו כמו 20 דולר, זה מבאס פי 4.27. החומוס דווקא הפתיע לטובה, אבל הפיצוי האמיתי הגיע בדמות קינוח סופלה שוקולד ענק ואלוהי שהשכיח את כל הטענות. אחרי סופלה כזה, אפילו 80 דולר לבראנץ' נשמע הגיוני.
בזמן שאני מתנה אהבים עם הסופלה החם, ישראלית צעירה וחטובה יוצאת עם חברתה בדרך למגרש החניה, ומגיחה כעבור דקה בחיפושית חדשה וירוקה עם סרט קישוט אדום מודבק עליה. "קיבלה מההורים מתנה ליומולדת 18", מפרשנת דוברת חבורת השזופות והמתוחות. אין מקום טוב יותר להגיע אליו עם מכונית המתנה המקושטת.
עכשיו כולם יודעים כמה ההורים נדיבים ואוהבים. אני יודע שזה לוס אנג'לס. הרי טסתי לכאן 15 שעות. אז למה זה מרגיש בדיוק כמו לשבת בבית קפה במרכז שוסטר ברמת אביב ג'? רגע לפני שאני יוצא, כמו יפני ממוצע, אני שולף מצלמה כדי לתעד את תופעת ארומה. אחד הסועדים בשולחנות מראה סימני עצבנות וחברים טובים ומביני עניין רומזים לי להוריד את המצלמה. "עדיף שלא תצלם אותו", לוחשים החברים ומסבירים, "זה חבר טוב של אסי ועקנין". ברור שהורדתי את המצלמה. בכל זאת, Wקנין...
תמונה 2: חומוס בר
ב-4 בספטמבר 1781 הקימו 44 מקסיקנים ואינדיאנים תחת שלטון ספרדי את עיר החוף המערבית שזכתה לשם קליט וקצרצר- Los Angeles El Pueblo de Nuestra Senora Reina de "העיר של גבירתנו, מלכת המלאכים". או בקיצור, L.A. ב-1850 התחלף הכיבוש ולוס-אנג' לס הוכרה כחלק ממדינת קליפורניה של ארצות הברית המאוחדת לנצח.
השנים חלפו במהירות בעיר המלאכים: אחרי הבוקרים והאינדיאנים הגיעו מחפשי הזהב והנפט, ואחריהם הגיעו כוכבי הקולנוע לאולפני הסרטים של הוליווד והפכו את בירת החוף המערבי לסמל החיים הטובים ולעיר השנייה בגודלה בארצות הברית, שרק ניו- יורק מקדימה אותה. ואז הגיעו הישראלים.
560 אלף יהודים חיים בלוס אנג'לס, ואליהם הצטרפו עוד כ-300 אלף יורדים ישראלים שמורגשים היטב גם בעיר שמאכלסת 12 מיליון איש. הכיבוש הישראלי עבד בשקט וביעילות, תקע שורשים והניף דגלים. הנהירה של היורדים לאורך השנים, אלה שפעם קראו להם "נפולת של נמושות" והיום קוראים להם אקי וסנדי, הביאה להשתלטות ישראלית על סן-פרננדו ואלי, או בשפת העם - הוואלי.
הכל מרגיש כמו ישראל הקטנה, רק בלי הדאגות - מסעדות ישראליות, בתי קפה, מועדוני לילה, סניף שופרסל עם במבה וביסלי מישראל, חנות ספרים של סטימצקי, שלל עיתונים בעברית, בתי ספר ישראליים, ערוץ ישראלי בטלוויזיה, סניף של תנועת הצופים ומיטב המופעים וההצגות מישראל שמגיעים לעיר המלאכים ברכבת אווירית.
החודש, אחרי אשכנזי ובוסקילה והופעה של צמרת הזמר המזרחי לחאפלת פורים, עוד ינחתו בעיר דיוויד ברוזה, יצפאן וסוויסה, אביב גפן עם בלקפילד, מיני איחוד של כוורת עם גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר, גם בועז שרעבי ורמי ורד נוחתים אוטוטו וההסתערות בעיצומה. אין היום אמן ישראלי שמכבד את עצמו שלא מחתים דרכון במכרה הזהב של הקהילה הישראלית באל-איי, והישראלים נוהרים לראות ולהתרשם מכל מה שחם בארץ הקודש, יעלה כמה שיעלה.
בכניסה לחומוס בר החדש שפתחו לאחרונה בוואלי אני נדהם לגלות על הקיר הוראות בציורים כיצד לנגב חומוס. הבעלים הישראלים ניסו להעביר לגויים בציורי ענק הזויים את תורת הנסתר של תנועת הניגוב, שעוברת אצלנו הישראלים מדור לדור, מאב לבן, גנטית ואינטואיטיבית. כמה גלותי, הוראות הפעלה לחומוס. הישראלים סביב השולחנות לא ממש צריכים את ההוראות כדי להבין איך להתמודד עם החומוס פול פלוס ביצה שהזמינו.
על השולחנות מונחים כמה עיתונים מקומיים בעברית, להעביר את הזמן. אני מציץ בכתבת השער של השבועון "שבוע ישראלי" המתהדר בתואר "השבועון הישראלי הפופולרי ביותר בלוס אנג'לס". על השער מרוחה תמונה של בחורה ישראלית לא ממש זוהרת והכותרת מבטיחה: "מעין שקד, ילידת רחובות, בת 21, אם היתה נשארת בארץ היתה בוודאי מצליחה בתחומי הדוגמנות, הטלוויזיה או הבידור, אבל נערת השער שלנו חיפשה אתגרים אחרים, וכך הגיעה לאל-איי". בכתבה המלאה כבר גיליתי ש"מעין ויתרה על קריירה בתחום הדוגמנות והטלוויזיה בישראל לטובת עבודת פקידות באל-איי, אבל זוהי רק ההתחלה. 'המטרה לשמה הגעתי לארצות הברית היא לבנות לעצמי עסק ולהגיע לביטחון כלכלי'".
בתוכן , בתוך הגיליון, אפשר למצוא את לוח ההופעות המלא של ג'ימי גמליאל בשירי ארץ ישראל במועדון "טמפו בר קפה" בבעלותו של פיני כהן, אחיו של חופני. למי שמחפש הרגשה של בית מציע לוח הבילויים בשישי בערב "קבלת שבת עם הזמר ציוני צדוק והקלידן ראובן ברצ'י". מודעות הפרסום בעיתון שמכוונות לקהילה הישראלית המבוססת מדגימות עד כמה השתלבו הישראלים במשק: רופאים, עורכי דין, סוכני ביטוח, רואי חשבון, טלמרקטינג, מובינג, שיפוצים, מכירות בקניונים, מכוני קוסמטיקה, מספרות, סוכנויות נדל"ן ורכב - וכולם ישראלים לשעבר...
תמונה 3: חינה בסאנסט
כבר מאוחר בלילה, קר מאוד בשדרות סאנסט מחוץ למועדון "אל-מאגרב". רק האלכוהול שבדם מצליח איכשהו לחמם קצת. אנחנו עומדים בחוץ, חבורת ישראלים שמוציאים עשן בשרשרת, בהפסקת סיגריה מהמסיבה הסוערת שנערכת בפנים. האירוע: מסיבת החינה של עופר החתן, ישראלי שירד מהארץ לפני שנים ארוכות, עשה הון עתק בשיפוצים ובנדל"ן, התחתן והתגרש ואז מצא את מרסלה, כלה יפהפייה שהתגיירה לכבודו.
בחמישי בלילה, שלושה ימים לפני החתונה הנוצצת, נערכה החינה במסעדה המרוקאית האותנטית אל-מאגרב, והכל בדיוק כמו בארץ, עם המתוקים והתלבושות והמוזיקה המזרחית, רק שבפנים אסור עשן. אם באולם שמחות באשדוד היו מודיעים לחוגגים מרוקאים בחינה שאסור להם לעשן ושולחים פקחים לחלק דוחות, אפשר להניח שהפקחים היו מגלים בדרך הקשה שאין עשן בלי אש.
אבל הישראלים באמריקה לא מתחכמים. בטרור עולמי הם לא חזקים, אבל אם יש משהו שהאומה האמריקנית נלחמת בו מלחמת חורמה אמיתית הוא ציר הרשע של המעשנים. באזור סנטה מוניקה הודיעו לי באדיבות ברחוב שיצא לאחרונה חוק עירוני שאוסר על עישון בציבור, מה שאומר שאפילו ברחוב פתוח אסור להדליק סיגריה. הקנס, לאלה שחושבים לנסות, עומד על 175 דולר. למזלנו אנחנו כרגע בשדרות סאנסט, כאן מותר לעשן ברחוב בחינם, בינתיים.
צמוד למועדון חונה רכב השרד המרשים עד מאוד של הזוג הטרי המאושר - ג'יפ האמר לימוזינה, מיני משאית מאובזרת בצורת שיכון רכבת ארוך, שחור ונוצץ על גלגלים, עם חלונות כהים, פלזמות, מערכת סטראו שיכולה להרים מסיבה בהאנגר וספות ארוכות מעור במושב אחורי, בגודל של דירת סטודיו ממוצעת בתל אביב. החיים מעולם לא נראו נוצצים יותר באותו הרגע, ולמרות זאת, אולי זה האלכוהול, אולי הציונות, אבל בפינת העישון המאולתרת צורי, אחד החברים הקרובים, מכריז שהחליט לחזור לארץ.
הוא בשנות החמישים לחייו, עם אנרגיות של משוחרר טרי מהצבא. יש לו כבר הכל. חיים בסטייל, ערימות כסף, וילה מהממת, מכונית בנטלי וגרושה עם דרישות. "מספיק, ראינו הכל, טעמנו, עשינו כסף, הגיע הזמן לקפל כאן את העניינים ולחזור לארץ. לטייל בעולם כמה חודשים כל שנה, אבל בסוף לחזור לישראל. אין כמו הארץ, המסעדות הכי טובות, הבחורות הכי יפות. אין כמו ישראל", מתלהב צורי.
חוגגת ישראלית עם סיגריה ביד ומחשוף עמוק מספרת לצורי שהיא מתעסקת בנדל"ן ומנסה לפתות אותו לרכוש איזה בית בחוף המערבי לפני החזרה, אבל צורי נחוש - הוא חוזר לישראל, ושמישהו ינסה לעצור אותו. "או-קיי, לפחות תן לי למכור את הבית שלך. כמה הוא שווה?", מתמקחת סוכנת הנדל"ן החושנית. "שני מיליון דולר", עונה לה צורי בלי למצמץ. "אני אשיג לך שני מיליון ומאה אלף דולר. איך אני?". "לא יודע, צריך לחשוב על זה", הוא עונה בחיוך. הסוכנת מזהה הזדמנות ובצחוק קליל פותחת עוד קצת את הריצ' רץ' של מחוך העור הצמוד שלה. "אני עדיין לא בטוח", אומר לה צורי, "אבל אני אוהב את הטקטיקה - ככל שהריצ' רץ' יורד, המחיר עולה". אין מה לומר, מפתה לחזור לארץ...
תמונה 4: הערוץ הישראלי
בכניסה לארוחה המשפחתית אצל הדודים בווילה המטופחת בוואלי, הטלוויזיה הענקית בסלון דלוקה על הערוץ הישראלי ומביאה את החדשות מהארץ. אלה החדשות היחידות שמעניינות את הישראלים כאן, ששואבים בצמא כל פיסת אקטואליה ישראלית. על רקע שידור חוזר של מהדורת "אולפן שישי" מבשרות הכתוביות באנגלית בתחתית המסך שמיד בתום החדשות תשודר התוכנית "WITH DUDU TOPAZ EVERYTHING 10". לא רק התרגום משעשע, בערוץ הישראלי מרכיבים לוח שידורים הזוי לגמרי שכולל סלט בלתי אפשרי בין תוכניות משלושת הערוצים הישראליים, לפי שיקול דעת לא ברור.
העונה, למשל, החליטו שלא לשדר את "ארץ נהדרת" למורת רוחה של הקהילה הזועמת, שנאלצת להסתפק בהורדת התוכנית באינטרנט. את מקומה בערוץ של "ארץ נהדרת" הנעדרת ירשה הסדרה החדשה "הישראלים", שזוכה לפופולריות גדולה בקרב הישראלים הגולים. מלבד מהדורות החדשות הפופולריות ולטיפות "לונדון וקירשנבאום", משדרים בלוס-אנג' לס את "מרחק נגיעה" ובאיחור ניכר את "טלנובלה בע"מ". עוד מעט מתחילים לשדר את "האלופה" וההתרגשות רבה.
"תגיד לי, איך קצב לא מתבייש?", שואג עלי דוד יענקל'ה ויורה סדרת שאלות חסרות תשובה: "איך הוא לא הולך הביתה? למה לא מדיחים אותו? אנשים בארץ מבינים בכלל מה זה עושה לתדמית שלנו בעולם? תגיד לי, כולם בישראל השתגעו שם לגמרי?". לפני 17 שנה הגיעו הדודים שלי, דבורה ויענקל'ה, עם ארבעה ילדים לוואלי, הקימו עסק משפחתי של מנעולנים, עבדו קשה, הרוויחו טוב, התקדמו לחיי נוחות ושלווה. הילדים שירתו בצבא וחזרו לשם. עכשיו יש להם כבר נכדים בוואלי, שבט שלם שתקע יתד בלוס אנג'לס. בעוד שלושה חודשים הם מגיעים לארץ לערוך את החתונה של ניר, בן הזקונים.
דוד יענקל'ה מסביר לי את כל התורה על רגל אחת בדרך לחלום האמריקני. "אין חוכמות באמריקה, מי שהיה מצליח בארץ מצליח גם כאן. מי שמשחק משחקים יעוף גם מכאן, יבעטו בו לכל הרוחות. המערכת כאן בנויה ככה שהיא מכוונת אותך ללכת ישר, לשחק לפי הכללים, או שדופקים אותך במקום הכי כואב, בכיס.
אם תסטה הצדה-עשית עוקץ אחד, הם אומרים 'או-קיי, דפקת אותנו פעם אחת, אבל זה לא יקרה שוב' -אתה מחוק לכל החיים ולך תצא מזה. לא ימכרו לך כלום באשראי. אם ימכרו לך באשראי, ייקחו ריבית רצחנית, יקרעו אותך. לכולם לוקחים חמישה אחוזים, לך ייקחו 20 אחוז ריבית. וככה זה יהיה בכל העסקים. אם חשבת שתלך למישהו אחר ותקבל הצעה יותר טובה אתה טועה. כל המידע על היציבות הכלכלית שלך מופיע על מספר הסושיאל סקיוריטי שלך. אם לכלכת, זה כתם לכל החיים"...
נא להמתין לטעינת התגובות
