לגיהנום במחלקה ראשונה
העו"ד היהודי-אמריקני אדם טיפן נענה לבקשות חבריו והצטרף למלחמה בעיראק. בין נסיעות הסיור, פציעות חבריו ומרדפים, ניהל בלוג על הלחימה בבוץ העיראקי
סגן (מיל') אדם טיפן, בן 31, עורך דין במשרד המצוחצח פורטר, רייט, ארתור ומוריס, יושב בנוחות במשרדו, בלב הסולתה והשמנה של וושינגטון, ומייצג חברות הסוחרות עם משרד ההגנה האמריקני. אלמלא עיטור הברונזה הממוסגר על הקיר, לצד תעודת סיום לימודי משפטים מאוניברסיטת ג'ורג'-וושינגטון היוקרתית, איש לא היה מאמין שהבחור המעונב והמופנם הוא מפקד יחידת רגלים בצבא ארצות-הברית.
בשנת ,2000 כשהיה סטודנט בן 25 למשפטים, התנדב טיפן למילואים. הוריו, יהודים אמידים מלונג-איילנד, הבעלים והמנהלים של חברת האופטיקה וציוד הצילום טיפן, לא ממש התלהבו מהרעיון, אבל תמכו בבנם. טיפן המשיך ללמוד משפטים ובמקביל עבר מסלול צבאי אינטנסיבי לקצונה. בשנת 2003 קיבל את הדרגות.
כאשר ארצות-הברית פתחה במתקפה על עיראק ב-20 במרס ,2003 הבין טיפן שהיום שבו יישלח אל התופת אינו רחוק. באוקטובר 2004 הועבר מפיקוד על יחידת הרגלים לשיבוץ מילואים כמפקד יחידת טילים נגד טנקים, אבל זמן קצר אחר כך קיבל טלפון מחברים ביחידת המילואים המקורית.
"הם ביקשו שאחזור ליחידה הישנה ואצא איתם לעיראק", הוא מספר. "לא הייתי חייב ללכת, כי היחידה החדשה שלי לא נשלחה לשם, אבל החבר'ה שלי נשלחו - אז הלכתי איתם לעיראק". וכך, במאי 2005 ארז טיפן תיק גדול, הכניס את הציוד הצבאי, זרק פנימה גם מחשב נישא ומצלמה דיגיטלית, ויצא למלחמה.
בראיון למעריב הוא מספר כי המשפחה שלו הבינה את תחושת המחוייבות שהציפה אותו לגבי היציאה למלחמה. "הצטרפתי לצבא כשהייתי סטודנט למשפטים, והם כבר עברו את המכשול הגדול מבחינתם. לא היו לי שום היסוסים בנוגע למלחמה בעיראק. זה היה שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה, והחלטתי שאני הולך לעשות את זה".
אבל מה שהופך את החוויה של סגן טיפן בעיראק למיוחדת היא העובדה שהצליח לתעד בזמן אמת את שגרת יומו של לוחם אמריקני בבוץ העיראקי, באמצעות בלוג שאותו עדכן בעודו במדבר. בעזרת המחשב הנישא והמצלמה הדיגיטלית שיתף אלפי גולשים באינטרנט בימיו הקשים בעיראק. הגולשים, מצדם, קראו בשקיקה כל מילה שכתב.
טיפן החל לנהל את הבלוג עוד לפני היציאה למדבר, תיאר את שרשרת החיול וההגעה לעיראק. כשנחת בלב המלחמה הבין שזו דרך טובה לתקשר עם ההורים ולהרגיע את החברים בבית שהוא בסדר. טיפן, כיאה לבנם של יצרני ציוד צילום מהגדולים בעולם, תיאר את ימיו בעיראק דרך הפילטרים הנכונים: הוא סינן לקוראיו מידע צבאי מיותר והתמקד בחוויה האישית שלו, שעליה כתב בהומור, בשקט נפשי, בענווה ובר חום אנושי.
הפלוגה של טיפן הוצבה בעיר סאבא אל-בור, כ-50 קילומטר צפונית-מערבית לבגדד. טיפן וחייליו, 38 אנשי חיל רגלים, יצאו מדי כמה
"שישה חודשים ישבה היחידה שלי בעיר הזו", מסביר טיפן. "נזרקנו היישר לתוך תרבות זרה, בלי לדעת את השפה, בלי להבין את ההבדלים בין הכיתות והשבטים. מה שעברנו שם היה אינטנסיבי מאוד. המשרד הזה הוא המקום שממנו אני בא, ופתאום אני מפטרל בשכונת עוני במדינת עולם שלישי, והאויב יכול להיות כל אחד ובכל פינה - אנשי צבא עיראקים או אזרח ברחוב. בשוק המקומי מסתובבים 300 איש, כולם מחזיקים טלפונים ניידים, וכל אחד מהם יכול להיות זה שהולך להפעיל עם הסלולרי שלו איזו פצצה".
מדי כמה ימים עדכן טיפן את הבלוג, העלה סיפורים קצרים, דיאלוגים עם מקומיים או חוויות הזויות מהפטרולים. הוא הקפיד לא לחשוף מידע על המקום שהוא נמצא בו או על סדרי הכוחות.
לא היו לך בעיות עם הצנזורה הצבאית?
"הפעלתי צנזורה עצמית. הייתי זהיר מאוד. לפני שהעליתי אותם לבלוג הראיתי את הסיפורים למפקד שלי. לא כתבתי על נשק, על כלי-רכב, על מיקום, על תזוזת כוחות. לא כתבתי שום דבר בעל ערך שיכול לעניין את האויב. כתבתי רק על הצד האנושי של המלחמה, ולאף אחד לא היתה בעיה עם זה".
מה היו התגובות לבלוג?
"תגובות עצומות. אני אחד מתוך עשרות אלפי חיילים שיצאו לעיראק. אני לא מיוחד. כתבתי בלוג למשפחה ולחברים, זה הכל, אבל קהל הקוראים גדל עד למצב שבו היו אלפי קוראים מדי שבוע. התחלתי לקבל אי-מיילים מכל מיני מקומות בעולם. אנשים אמרו לי שהם קראו ולא יכלו להפסיק לבכות. אם לא כתבתי במשך כמה ימים כי הייתי במשימה או סתם עייף, הייתי מקבל אי-מיילים מאנשים שאני בכלל לא מכיר. הם היו בפאניקה ושאלו: 'אתה בסדר? משהו קרה לך?'.
"קבוצות דיון באינטרנט, לא בתוך הבלוג שלי, ניהלו ויכוח: חלק אמרו שהבלוג שלי לא אמיתי, אחרים חשבו שכותב את זה יותר מאדם אחד. זה הפך להיות מאוד חשוב עבורי. מקום של פורקן. הבנתי שאנשים צריכים לשמוע מה קורה עם החיילים בשטח, לא את הפוליטיקה של המלחמה. בשלב מסוים הרגשתי שזו שליחות לכתוב את הבלוג".
"קיר לבנים צהוב בצד הצפוני של הכביש תוחם את שטחה של חווה קטנה ומתעקל לאורך הכביש. מתנוסס עליו כיתוב מסולסל בערבית. אני פונה למתורגמן שלי, שעומד לידי וידיו על מותניו. 'ספיידר, מה הגרפיטי אומר?' ספיידר מתבונן סביב, מוריד את מסכת ההסוואה שלו, ופניו מהורהרות בזמן שהוא קורא את הכיתוב. 'כתוב שם: שאללה יברך את הלוחמים האמיצים והקדושים המעונים שלוחמים באמריקנים בפלוג'ה. שאללה יביא מוות לכל האמריקנים ולאלה שמתרפסים בפניהם'" (מתוך הפוסט "גרפיטי אמריקני", 13 ביולי 2005).
החיילים שלך ידעו שאתה מתעד את ההיסטוריה הפרטית שלהם בעיר קטנה בעיראק?
"רק הסרג'נט (רב-סמל פלוגטי – ט.ש) שלי ידע שאני כותב. לא רציתי שהחיילים שלי יקראו מה אני חושב או מה כתבתי אחרי שחזרנו ממשימה. המפקדים שלי ידעו על זה בשלב מוקדם מאוד".
איך הצלחת להיסחב בכל המקומות האלה עם מחשב נישא ומצלמה?
"שמתי את המחשב בחלק האחורי של ההאמר שלי. לא לקחתי אותו כל הזמן, בטח לא לאלאמו. החזקתי אותו בטאג'י, בסיס ענקי שהיו בו אלפי חיילים. כל כמה ימים הגענו לשם לארוחות חמות, מקלחות, כביסה, ואז הייתי מעלה פוסט".
כל החיילים שלך חזרו בשלום לארצות-הברית?
"כל ה-38 חזרו. היו לנו כמה פצועים קשה שנפגעו ממכונית תופת שהתפוצצה לידם. אני הייתי במרחק חצי קילומטר משם. הפיצוץ היה מחריד. הם נפצעו בעיקר מרסיסים וספגו כוויות קשות. נפצענו הרבה מפצצות בצד הדרך. הם מניחים את המטענים מראש, וכשאנחנו מגיעים הם מפוצצים אותם. זה מה שהורג את רוב החיילים שלנו. העיראקים אינם לוחמים ברמה של האמריקנים, אבל קשה להתמודד עם המטענים שלהם".
אחרי שישה חודשים בסאבא אל-בור הועברו טיפן וחייליו למשימות אחרות לאורך גבול סוריה-עיראק. במאי 2006 השלים שנה בעיראק וחזר לארצות-הברית. עשרה ימים בילה בחיק משפחתו בוושינגטון – ואז עלה שוב על מטוס למדינה מסוכסכת במזרח התיכון. הפעם היעד היה תל-אביב. אחרי שנה של שירות קרבי בעיראק, כל מה שרצה זה לנסוע לישראל, להתחבר לשורשים יהודיים, לטייל בגבול הצפון. כבר במחנה טאג'י הזמין את כרטיסי הטיסה.
למה רצית לנסוע לישראל מיד אחרי החזרה מעיראק?
"אחד הדברים שהבנתי הוא שאני צריך להקדיש יותר זמן ללמוד על הדת שלי. ביקרתי בישראל בפעם הראשונה כשהייתי בן 17. הפעם הלכתי ללמוד במשך חודש בישיבת 'אש התורה'. יש להם תוכנית ליהודים שאינם דתיים ורוצים לדעת קצת יותר על היהדות. אלה היו שבועות אינטנסיביים ומדהימים. בלי שום לחץ להגיע לתפילות. רק להכיר קצת את הדת, את העיר העתיקה".
ישראלים שאלו אותך על המלחמה בעיראק?
"הם רצו לדבר איתי על מה שעברתי בעיראק, על איך זה להיות יהודי בצבא. חלק אמרו לי: 'אתה יהודי, למה אתה לא מצטרף לצבא הישראלי? מה אתה עושה בצבא האמריקני?' אנשים בישראל לא מבינים שיש המון יהודים בצבא האמריקני. אפילו שאני לא דתי, בעיראק הלכתי בכל יום שישי בערב לארוחת שבת. בפסח נסענו לבסיס של המארינס, ויחד עם 60 חיילים, טייסים ורופאים מכל הצבא עשו לנו סדר גדול עם רב שהטיסו במיוחד מארצות-הברית".
השתמשת בישראל כמקום להתנחם בו?
"הרגשתי בטוח יותר בישראל מאשר כאן בארצות-הברית. מטורף, לא? במשך שנה ישבתי במעברים, פטרלתי, סחבתי רובה אם-4. החזרה לאמריקה היתה שונה מאוד. זה היה פשוט עולם אחר, וישראל היתה עבורי אמצע הדרך, כמו House Halfway (מרכז שיקום לנגמלים או אסירים – ט.ש). בישראל יש הרבה חיילים, רובים, מחסומים. זה פשוט היה נראה לי נורמלי יותר.
"פעם אחת הסתובבתי ברחוב בירושלים, והתגלה חפץ חשוד לצד הקיר. ישבתי והתבוננתי מהצד איך החיילים הישראלים באים ומפוצצים את החפץ הקטן. אמרתי לעצמי: זה בדיוק מה שעשיתי לפני שבועיים ברחובות עיראק. ואנשים ברחוב היו עצבניים, אמרו לכוחות הביטחון: 'מה פתאום אתם סוגרים את הכביש, אני חייב לעבור'. בארצות-הברית זה כבר היה גורם פאניקה, סוגר את העיר. הישראלים הרשימו אותי מאוד".
אחרי שישה שבועות בישראל, ויומיים בלבד לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, חזר טיפן לארצות-הברית. "ביום האחרון שלי בישראל הייתי בטיול בצפון, אכלתי במסעדת דגים, נסעתי לאורך הגבול", הוא מספר. "מדהים שרק יומיים אחרי שעזבתי חטפו את שני החיילים. אני הייתי ממש שם".
ומה עכשיו? אם יקראו לך לשירות נוסף בעיראק, תצא?
"חד-משמעית כן. אני מצפה לכך שיקראו לי שוב בעתיד הקרוב, ואם אצטרך אני מוכן לעשות זאת".
הבלוג של סגן אדם טיפן: http://thereplacements.blogspot.com
נא להמתין לטעינת התגובות
