נולד להטריד
מה בין הטרדה מינית לתקשורתית? מה בין דיווח עיתונאי לקוני לתיאורים שלא עוצרים בצהוב? מה בין מחיר החטא למחיר התהילה? ואיזה מחיר עוד נותר לשלם? יהונתן גפן חושב שלמרות שהמשטרה עוד לא הצליחה לסגור אפילו את תיק ארלוזורוב, לפעמים עדיף לרוץ אליה במקום ישר אל זרועותיה המחבקות של התקשורת
היום כל מה שילד צריך לעשות כדי להתמוגג ולהתמודד עם בגרותו המינית זה לפתוח עיתון ולקרוא מי נולד להטריד היום, ומה הוא עשה לה, ולהטריד את עצמו. אני מאמין שכל המוטרדות והמוטרדים חייבים להתלונן במשטרה ושכל המטרידים והמטרידות חייבים להיחקר ולהיענש בכל חומרת הדין אם יימצאו אשמים.
אבל אני לא חושב שהתיאורים העסיסיים בעיתונות שלא עוצרת בצהוב תורמים להשגת הצדק, לפעמים הם אפילו גורמים לעיוותו, ובעיקר להשפלת בני אדם בטרם התברר אם הם אשמים או זכאים.
התיאורים הם בערך כאלה, ועל בסיס קבוע, מתחת לתמונה של הנולד להטריד היומי: "הקומיקאי האהוד אודי בירנברג (שם אמיתי) לקח את המתלוננת גילה (שם בדוי) לחורשה שליד אולפן ההקלטות. שם, לפי תלונתה במשטרה, דחף את לשונו עמוק לפיה, מישש את שדיה, צבט את פטמותיה, חבט על אחוריה, תלש בכוח את תחתוניה, ואחר כך הכניס שלוש אצבעות לאיבר מינה, פנימה וחוצה, תוך כדי התנשמויות כבדות". הקורא הצעיר כבר התרגל לתיאורים המרגשים האלה והוא כבר מחכה לפורנוגרפיה של העיתון של מחר.
הצעירים והילדים שקוראים את זה, כשהמיניות שלהם עדיין לא מוג דרת, יכולים לחשוב לעצמם, בעיקר אם הנולד להטריד הוא דמות אהובה שעלולה אף לשמש כמודל: אם אודי בירנברג עשה את זה, אז אולי זה בסדר שגם אנחנו נעשה את זה.
ובמקרה ההפוך יכול לחשוב ילד דחוי: אם הנשיא הדוחה הזה הצליח, לפי המתלוננת, לבצע בה ובאחרות כל כך הרבה מעשים מגונים ועוד להישאר כבוד הנשיא והמתלוננות נשארות אותיות, אולי יש מצב שגם אני יכול לעשות את זה והכי הרבה יכתבו על זה בעיתון, ואז לא רק שאחווה מגע מיני - אהיה גם סלבריטי, מפורסם, ואם לצביקה הדר יהיה איזה שבוע פנוי אולי ייקחו אותי למבחנים ל"נולד להטריד."!
במחקרים בארצות הברית כבר ברור שחלק ניכר מהרוצחים הסדרתיים חושקים בפרסום עולמי. לפעמים הם מהתלים במשטרה ואפילו מעוניינים שיתפסו אותם ואז כל העולם שהיה נגדם ישמע את הסיפור שלהם, תמונות שלהם יתפרסמו בשערי המגזינים. כמעט כל רוצח סדרתי
בשנות השבעים, כשניסינו לשנות את העולם, אבל הוא לא הסכים, התחפשנו להיפים ארוכי שיער ויחפים שמאמינים באהבה חופשית ובשלום עולמי, אבל רכבת הפמיניזם לא עצרה כאן. אם חוקי ההטרדה המינית של היום היו חלים אז - חיים רמון היה האם תרזה, והיה צריך לבנות עוד שלושה בתי סוהר רבי קומות כדי להושיב את כל אלה שנולדו להטריד ואף אחד לא עשה מזה עניין גדול. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את סבתא. אני מכיר באופן אישי כמה שבהחלט אפשר להאשים אותם בהטרדת עם. העם הנשי, שכעת אם אתה ממצמץ למולו אתה עלול להיחקר שלוש שעות בעוון קריצה במקום ציבורי. משהו חשוב קרה מאז בכל הקשור ליחסים מרצון ולא מאונס, ואני מברך על כך מעומק לבי המוטרד, אבל הדברים צריכים להיחקר ברצינות ומתוך חמלה לשני המינים, ולא על ידי השפלת שני המינים בתיאורי מין זולים שנראים בדרך כלל כמו גרפיטי בבתי שימוש ציבוריים.
בשנות השבעים לא נעצרו מטרידים, אבל עצרו כל מי שנתפס עם צינגלה. בעיקר אם הוא היה מפורסם. כמו שהיום הכותרות (בעמוד הראשון!) מורכבות משם של אדם מפורסם ואות שמייצגת את המתלוננת
על הטרדה מינית קשה, אז ראית תמונות של עבדכם הנאמן, במאי קולנוע, זמרים ידועי שם, זמרים שלא היו ידועי שם עד שעצרו אותם - שנתפסו עם כך וכך גרם חשיש.
במאמרי הדעות הושמעו קולותיהם המתחסדים של הפובליציסטים הירחמיאלים שכתבו: "דווקא משום שהעבריינים הללו משמשים כדוגמה לנוער שמעריץ אותם ושואף לחקות את אורח חייהם, יש להחמיר איתם ולתת להם את העונש הכבד ביותר, למען יראו וייראו."!
ברבות הימים אני מוכן להודות שזה אולי היה נכון, ואין לי כל בעיה עם זה. הלוואי שכבר יחוקקו חוק שמתיר את הסמים הקלים, שאינם מסוכנים כמו השתייה האלימה והסמים הקשים, שבגינם כל כך הרבה מהנוער נמעך על כבישי ארצנו אחרי נהיגה בגילופין. ואם האנשים המפורסמים של שנות השבעים לכאורה גרמו לצעירים לעשן חשיש, אחרי שראו את מושאי הערצתם נתפסים על ידי כוחות משטרה באיזה צריף על שפת הים עם סיגריה מגולגלת היטב, מה חושבים הצעירים של היום כשהם רואים את המפורסמים החדשים, שמתפרסמים על הטרדות והתעללות בנשים?
האם התקשורת, על ידי העיסוק האובססיבי הזה ביחסי המין המעוותים המתקיימים בין השמות לאותיות, לא גורמת לחלק מהצעירים לחשוב שזאת כנראה חלק מהנורמה של היפים והמפורסמים? לכן, אני אומר - וכמעט בצעקה - לפנות למשטרה, תכף ומיד וללא שהיות. אבל התקשורת בהחלט יכולה להסתפק בידיעות יבשות, ולא להסגיר את שם המטריד המפורסם עד שברור לגמרי שאכן הוא אשם באשמה המיוחסת לו. כותב שורות אלה הוטרד לפחות חמש פעמים בחייו, הטרדות מיניות והטרדות אלימות שאינן נעימות יותר.
תמיד פניתי למשטרה והתוצאות היו בדרך כלל חיוביות. המשטרה שלנו, כידוע, גם היא לא משהו. לא רק שהם עדיין לא יודעים מי רצח את הילדה תאיר ראדה, ומי באמת הרג את רחל הלר, הם עדיין לא סגרו את התיק של חיים ארלוזורוב. אבל כשאתה בא לתחנה עם מידע נקודתי הם בהחלט עוזרים, ובמהירות.
במקרי התלונות שלי, מיד הוגשו צווי הרחקה למטרידות ולמטרידים, ובמקרה אחד נגזר גם עונש מאסר. וכל זה בלי מילה אחת לעיתונות ולטלוויזיה. יש להבחין, ויפה הטרדה אחת קודם, בין זכות הציבור לדעת לבין תשוקת הציבור לרכילות ולתיאורי פשע, שברובם לא מדויקים ובמקרים כה רבים מקשים על המשטרה, מעוותים את הדין, ובעיקר - מוציאים שם רע לאהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
