משטרה וחברה
אראלה שדמי סבורה שיש צורך במפכ"ל שיכיר בכך שביטחון אישי אינו תלוי רק במספר השוטרים
חלק גדול מהעבירות שעל המשטרה לאכוף (סמים, זנות, הימורים, הטרדה מינית) שנויות במחלוקת. חלק מהסתירות אינן ניתנות ליישוב, אך אפשר להקל על חלקן אם המדיניות תהיה בהירה - אם נהלים יגבילו את שיקול הדעת של השוטר וימנעו במידה רבה חדירה של שיקולים לא ענייניים כמו גזענות וסקסיזם; אם המערכת הפיקודית תטפל בחומרה בכל התנהגות חריגה של שוטרים; אם מערכת החינוך תטמיע את המסרים הללו לכלל השוטרים; אם המשטרה תפעל בנחישות כנגד תרבות האלימות שפשתה בארגון.
מדוע כל זה לא קורה כעניין של הרגל? זה תוצר של הפוליטיקה של השיטור בישראל. משטרת ישראל היא, בעיניי, בראש ובראשונה מוסד שנועד לשרת את המדינה ואת הקבוצות ההגמוניות ולשמר את עוצמתן על חשבון שירות והגנה לתושב ולקהילה.
לכן, למשל, רוב הכוח המשטרתי – סיירים ויחידות מג"ב בערים – פועל בספירה הציבורית. רק מיעוט מכוח האדם והמשאבים המשטרתיים מופנה לחקירות, כולל חקירות מורכבות כמו אלימות במשפחה ופשיעת הצווארון הלבן. במילים אחרות, האופן שבו בנויה המשטרה הוא כזה שהיא אינה מיומנת, מסוגלת או מוכוונת לעסוק בעבריינות שנעשית מאחורי חומות הבית, המשרד או המחשב, דהיינו פשיעה של פוליטיקאים, מעסיקים או גברים אלימים.
חוסר האמון הגדל במשטרה וממצאי חקר המשטרה מחייבים חשיבה רעננה, אך הדחף המרכזי להתעניינות גוברת במשטרה ובשיטור בא, כמו תמיד בהיסטוריה, מצד אליטות וקבוצות הגמוניות החוששות למעמדן לנוכח התחזקות מחאת הקבוצות המוחלשות - פלשתינים, נשים, הומואים ולסביות, עניים, אימהות חד הוריות, נכים וכדומה - לנוכח האלימות המתגברת כתוצאה מהמדיניות הניאו-שמרנית אותה מעוניינות האליטות לשמר.
כמענה לכל אלו אימצה המשטרה בעשור האחרון את "השיטור החדש". שיטור זה בנוי לא רק מהמשטרה הממלכתית, אלא ובעיקר משיטור עירוני ההולך ומתפתח, שיטור התנדבותי ויוזמות קהילתיות ומקומיות, שבו מוסדת ציבוריים בונים להם יחידות אבטחה ופיקוח משלהם, ובעיקר – התרחבות עצומה של השיטור הפרטי: חברות שמירה, אבטחה, העברת כספים, גבייה, חקירות ובילוש.
אפשר גם אחרת
השינויים הללו צופנים בקרבם תמורה משולשת בשיטור בישראל: ראשית, השיטור הפרטי כשיטור הפועל למטרות כלכליות יילך ויתחזק, משום שהדרישה של בעלי ההון לאבטחה צמודה ויעילה רק תגבר לאור השסעים החברתיים המתרחבים.
שנית, פיתוח משטרת סדר וביטחון, המיועדת לטפל בכוחות החברתיים המאיימים על הסדר החברתי, על המדינה ועל הקבוצות ההגמוניות. מינוי קראדי דאז ומינוי גנות כיום משקפים גישה הזו.
התמורה האחרונה היא הקמת יחידות השיטור הקהילתי. פרישתם הרחבה יוצרת פיקוח מדינתי צמוד על השלטון המקומי, החברה האזרחית ומגזרים מוחלשים. בנוסף, בגישתו הידידותית לאזרח הוא משמש כעלה תאנה לכוחות הסדר שפועלים ביד חזקה.
אך אפשר גם אחרת. הגיע הזמן שיגיע מפכ"ל עם חזון אחר, חזון שיתבסס על ההכרה
בתרומתם המכרעת של גורמים כלכליים, חברתיים ודמוגראפיים, ולא של גורמי ענישה, סמכות ואכיפה, במניעת פשיעה.
חזון זה יקדם שיח ציבורי פתוח על גבולות הסבלנות החברתית לפשיעה ומידת נכונותה להשקיע במשאבים לשם כך, ובעיקר, יאמץ כנקודת פתיחה את מושג "הביטחון האישי". זה מותנה לא בעוצמת המשטרה, אלא בתנאים סבירים של מחיה, אזרחות ופרנסה לכל המקטינים את הצורך של צעיר לפשוע ושל כוחות השיטור להשליט את סמכותם. גישה זו רואה בביטחון זכות בסיסית המוקנית לכל ומדגישה כי הביטחון שלי מותנה בביטחון כל אחד ואחת אחרים.
אינני נאיבית עד כדי כך שאאמין כי הם יבוצעו במהרה, אך אני מקווה לפחות שיוכר הצורך בשיטור מסוג חדש אם אנו רוצים באמת ובתמים להגיע לחוסן חברתי ולאי-אלימות .
ד"ר שדמי היא פעילה ב"אשה לאשה", סגן ניצב לשעבר וקרימינולוגית
נא להמתין לטעינת התגובות
