סוף המסע
ארז לבנון גדל בבית חילוני אדוק. ביום כיפור היה צופה בסרטים מצוירים עם אביו מוטקה, מחבר "שיר הליצן" ובעל טור במקומון חיפאי. החיים הובילו אותו ליישוב בת עין שבגוש עציון, אבן שואבת לחוזרים בתשובה. פעם בשנה היה נוסע להודו, לעשות שמח לישראלים. השבוע, כשהלך כמו בכל יום להתבודד ביער, נרצח על ידי מחבלים, ועכשיו אלמנתו דפנה יושבת עם הילדים בבית האבן ומסבירה להם: "אבא במקום טוב, יש שמחה גדולה בשמים"
מה זה התבודדות?
"דבר ראשון אומרים תודה להשם. מבקשים לא רק על פרנסה ועל הילדים, אלא בעיקר על עבודת השם ועל תחום המידות והנתינה. הוא היה חוזר משם שמח, עובד בחלקה שלנו, שם נטע עצים משבעת המינים. היה קוטף פירות, מביא הביתה ומחלק מעשר )עשירית מהיבול החקלאי שיש לתרום-ר"ש( ללוויים ביישוב".
"כולם פה הולכים להתבודד, איך אפשר אחרת? ", אומר יקי מורג, רכז הביטחון של בת?עין, ליד אחד מארבעת המעיינות הסמוכים ליישוב. כאן, הוא אומר, באים לטבול. גם בחורף, כשהמים קרים כקרח. "לא מדובר באוכלוסייה הישגית", מסביר מורג. "כשירד שלג, היינו האחרונים להתקשר למועצה
שישלחו מפלסות. אלה שם", הוא מצביע לעבר בתי היישוב השכן אלון שבות, "חייבים להגיע לעבודה עכשיו. אנחנו לא ממהרים. חיים בצניעות, עובדים את השם".
סרט לבן, בוהק, מתוח עדיין בין האורנים והארזים סמוך לזירת הרצח. העדות היחידה למה שהתרחש שם ביום ראשון. מבעד לצמרות העצים נראים הבתים הקיצוניים של היישוב, ביניהם ביתו של ארז. "נרצח 200 מטר מהבית ונקבר 100 מטר מהמקום שבו נרצח", אומר מורג. שפע העיריות והכלניות, לצד שאון הנחל הגועש מטרים ספורים מהנקודה, ממחישים את קסם המקום. יש שיאמרו מקסם שווא, אבל לדברי מורג התושבים ימשיכו להתבודד כאן. אולי כמה ימים ילכו עם נשק, אבל בוודאי יוסיפו להגיע.
"היה לו נשק אישי", מספרת דפנה, "אבל הוא החזיר אותו לפני כמה שנים כי שם לב שהוא לא נושא אותו לכל מקום וחשש להשאירו בבית. אבל גם אם היה לו נשק, מה זה היה עוזר? אם היה משתמש בו היה הופך מיד לפושע. ועדיף להישפט בבית דין של מעלה מאשר בבית דין של מטה".
הם הכירו דרך שידוך. חברה של דפנה יצאה עם ארז, "אבל הרגישה שהיא מדברת איתי", נזכרת דפנה. "היא שאלה אותי אם היא יכולה לתת לו את הטלפון שלי. ככה הכרנו". אחרי שבועיים החליטו להתחתן. "ישבתי בבית", מספרת כרמלה, אמו של ארז, שגרה בניו יורק כבר 25 שנה, מאז שהתגרשה. "פתאום הוא התקשר. אמר: 'אמא אני מתחתן'. ' סיפרת לאבא?', שאלתי .' קודם אני מספר לך כי אני מכבד את אמא. אבא יושב לידי ועכשיו גם הוא שומע'".
ארז, בן 42 במותו, גדל בבית חילוני אדוק. ביום כיפור, מספרת אורלי אחותו, היה צופה עם אביו בסרטים מצוירים. בפסח אכלו פיתות. אביו של ארז הוא המשורר מוטקה לבנון, שחיבר בין היתר את "שיר הליצן", שהלחין ושר בני ברמן. כשהיה מוטקה מפקד להקת פיקוד צפון הכיר את כרמלה. הם הקימו את להקת "גלי הווי" והתחתנו. כשהיה ארז בן 16 התגרשו הוריו. עד אז גדל בבית בוהמייני שביקרו בו משוררים ועיתונאים. במשך שנים כתב אביו טור בשם "דחילק מוטקה" במקומון של חיפה.
לפני שנתיים קיבל את עיטור "יקיר העיר חיפה". היום מוטקה, בן 70, מאושפז במצב קריטי בבית חולים. רופאיו החליטו לא לספר לו על הרצח. חוששים לחייו.
"תמיד שמענו מוזיקה בבית", נזכרת כרמלה. "ארז גדל בבית מוזיקלי. שר מאז שהיה קטן. כשהיה תינוק אהב לשמוע שירים ברדיו, וכשהיו חדשות הוא לא הבין למה יש דיבורים. פעם אפילו זרק את הרדיו מקומה שלישית כשהתחילו חדשות".
בצבא שירת בגרעין נח"ל, וכשהשתחרר ניקה בתים בתל אביב ואף הקים חברת ניקיון כדי לחסוך כסף לטיול בהודו. "הוא היה אמור לבקר אותי בניו יורק", מספרת כרמלה, "אבל אמרתי לו שעכשיו חורף ושיבוא בקיץ". בינתיים מצא ארז את דרכו החדשה והתחיל ללמוד יהדות במכון מאיר בירושלים. אחרי חודשיים התקשר לאמו והודיע לה כי הביקור מבוטל.
"הוא סיפר לי שחזר בתשובה. הייתי בהלם. לא שמחתי, כי לא
עוד קודם, במהלך השירות הצבאי, קיבל ארז חופשה לבקר את אמו באמריקה. שהה אצלה כמה ימים ונסע לטייל עם הגיטרה. "כת נוצרית כלשהי קלטה שהוא טיפוס מיוחד ומתבודד ואספה אותו אל חיקה", מספרת האם. "הוא מיד התחבר אליהם ורצה לשמור איתם על קשר. כשחזר לארץ ציפה לקבל מהם מכתבים, אבל קרענו את כולם כי ידענו שהוא עלול ליפול ברשת שלהם. הוא לא הבין למה הם לא שומרים איתו על קשר".
אחרי שש שנים במכון מאיר עשה ארז צעד נוסף ועבר ללמוד בישיבה בקבר יוסף. "הוא הלך לשיעורים של הרב יצחק גינזבורג", מספרת דפנה. "ואז הרב הזמין אותו לבקר בישיבה בשכם. הוא שמע את הניגונים והבין שזה המקום שלו. כל המהלך של התשובה שלו לווה בניגונים. הוא הרגיש שהוא מיצה את המוזיקה של מכון מאיר, ובקבר יוסף הוא שמע מוזיקה חדשה שנעמה לו".
" שמש עולה, יורד גם הליל. אך הליצן עוד ממשיך וצוהל. . . דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי, כי הוא להצחיק רק נועד". בדיוק כמו ב"שיר הליצן" שחיבר אביו, כמו במוטיב השמחה שמלווה את חסידות ברסלב, נהג ארז לעבור בבתי חולים, בעמותות וסתם באמצע תל-אביב, לנגן בגיטרה ולשמח אנשים.
"כל העניין שלו היה לחפש את הטוב בעולם ובעם ישראל", מספר שכנו וחברו משה סגיר. "ארז היה מוכן לשמח יהודים ולא משנה איזה יהודי, גם רשע וגם צדיק. גם אם זה מאה יהודים וגם אם אחד. לוקח את הגיטרה שלו כדי להחיות בן אדם. רצה לשמח את השם, לעשות לו טוב".
לפני שש שנים הצטרף ארז לצוות "הבית היהודי" בהודו. בכל קיץ היה נוסע למשך שלושה שבועות ומנגן מוזיקה חסידית לישראלים. פעם היה במנאלי, תחנת חובה לכל תרמילאי ישראלי, ופעם אחרת בלה, בירת חבל לאדק בצפון, בין המקדשים הבודהיסטים של הודו הטיבטית, בנופי ההימלאיה.
"אני מחזיר יהודים תועים לדרך", סיפר ארז לחבריו על מסעותיו. סגיר, חברו למשימה, סיפר שארז חולל פלאים בהודו. "היה מנגן, וכולם היו שמחים. לא דיבר הרבה, בעיקר שר שירים של רבי נחמן, והישראלים הקשיבו. ארז דיבר הרבה עם השם ולא התלונן מעולם".
מאז שנוסדה בת עין לפני 18 שנה, נודע היישוב כחריג בנוף ההתנחלויות. מקום משיכה לחוזרים בתשובה בעלי נטייה לאמנות ולעיסוק בעבודת אדמה. שילוב של חסידות, מוזיקה ואידיאולוגיה של אהבת הטבע וארץ ישראל. היישוב עלה לכותרות בפרשת מחתרת בת- עין, ששלושה מחבריה הורשעו לפני כארבע שנים בתכנון פיגועים נגד פלשתינים.
בשנה האחרונה סבל היישוב ממספר רב של פריצות, של התנכלויות לרועי צאן ושל הצתת שטחי מרעה. "עד לפני שנה זה לא היה קורה", אומר מורג. "הערבים לא העזו לגעת בזבוב של בת עין". בסרט ששודר בערוץ 2 לפני כשנתיים הסביר יקי מורג מדוע אין גדר ליישוב. "ההרתעה היא הגדר הכי טובה. אם יש גדר, הערבי חושב שבתוך הגדר זה שטח של יהודי, ומהגדר זה שלו. אצלנו שטח היישוב הוא הטווח של כדור אם16".
אבל ההרתעה הלכה לאיבוד. האשמים בכך, קובע מורג, הם לא הערבים. "רק מהיהודים אנחנו פוחדים. מהשב"כ היהודי, מחדרי החקירות, מצווי ההרחקה, מגדר ההפרדה שהולכת לעבור לנו 20 מטר מקצה היישוב".
כשהוא מדבר על תוואי הגדר, הג'יפ שלו מטפס על שביל בדרך למקום הרצח. בנקודת תצפית בתוך יער אורנים נמצאת "מרפסת אריק". קרחת בת עשרה מטרים, ובצדה שבעה קירות בטון הפונים אל היישוב. בבוקר שבו לקה בשבץ מוחי היה אמור אריאל שרון להגיע לבת עין כדי להחליט על תוואי הגדר. "אבל בשב"כ פחדו שמישהו בבת עין ינסה לצלוף עליו, אז הורו לנו להעמיד פה את הבטונדות", מספר מורג. "אנשים פה רק רוצים לעבוד את השם. בת עין זה לא מה שחושבים האנשים בתל אביב ".
מנקודה זו נראה היישוב כמו כפר ערבי מטופח. בשונה מרוב היישובים ביהודה ושומרון, הבתים צנועים, משתלבים בטבע. בנויים ללא סדר ותבנית, מתמזגים בנוף. בנו אותם תושבים בני המקום. אין כניסה לגויים בבת עין. עבודה עברית. לא ערבים ולא תאילנדים. אנחנו שואלים את יקי אם יהודים יודעים לבנות בתים. "זה רק אנחנו, הפקידים, עשינו מזה מקצוע", הוא צוחק. "כל ילד ערבי יודע לבנות בית". רק את הגדר אי אפשר לפספס. פס ארוך ומכוער של כורכר מסמן את חלוקת הארץ ומפריע לטבע הלא מעובד של האזור. "המקום שבו ארז התבודד ונרצח יהיה כבר מחוץ לגדר", אומר מורג, וממשיך לנסוע במורד התלול של הוואדי.
בית אבן פשוט יש למשפחת לבנון בבת עין. תכננה אותו אדריכלית אקולוגית. מרצפות הסלון קישטו בעבר את בית נעוריה של דפנה בשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהוריה שיפצו את ביתם נעקרו המרצפות הישנות ונלקחו לבת עין. שכנותיה של דפנה יושבות בסלון, חלקן עסוקות בלימוד חסידות. יישוב של 95 אחוז חוזרים בתשובה, רובם חסידים. חב"ד וברסלב. כל אחת מהשכנות שעוזבת את הבית מתחבקת ארוכות עם דפנה. אחרות נכנסות, מתחבקות ומתיישבות. על השולחן ספר "ליקוטי מוהר"ן" שחיבר רבי נחמן מברסלב. בעמוד אחד בספר מופיעות המילים "ארז הלבנון", " נפל" ו"בת עין".
נוכחותם של כלי התקשורת לא אהודה ביישוב. רק אחרי מחשבה ארוכה והתייעצויות נעתרת דפנה לשתף פעולה. באף אחד מהבתים אין טלוויזיה, והתקשורת היחידה היא מול בורא עולם. את הטינה לתקשורת יש לזקוף בין היתר לחובתם של אביב גפן וגיא מרוז, שהתארחו במשך שבוע ביישוב לצורך סדרת טלוויזיה.
"התקשרה אליי בחורה נחמדה", מספרת דפנה, "אמרה לי שיש שני בחורים נחמדים שרוצים להתארח לשבוע. היא אמרה שהם יעזרו בעבודות הבית והחקלאות. זה נשמע מזמין מאוד. לא אמרו מי השניים. ארז אמר שהוא מוכן לארח אותם בשבת, אבל ללא נוכחות מצלמות. בסופו של דבר הוא נענה להזמנה להעביר בחברתם ערב מוזיקלי. הוא הלך וישב איתם וניגן להם משיריו. הוא חזר הביתה פגוע ואמר שקיבל תגובות צוננות מאוד. ראיתי שהוא נפגע מהם.'הרבה שנאה', הוא סיכם בקצרה. כעבור זמן מה אחד מהם כתב בעיתון כתבה מלאת שנאה, ושמעתי שאביב גפן אמר שהוא ישמח לבוא לפנות את היישוב הזה. אני אשמח לשמוע מהם התנצלות. לא לקחנו שום דבר מאף ערבי. כל האדמות של בת עין נקנו בכסף מלא על ידי יהודים".
" לא אכפת לי מי הרוצחים", מסכמת דפנה. "זה אנחנו היהודים שנותנים להם את הכוח. העבירות שלנו מחזקות אותם. לילדים אמרתי שעכשיו אבא במקום טוב, שיש שמחה גדולה בשמים. ואדר, בן 11, אמר לי:'אבא שמח למעלה ואנחנו עצובים מאוד פה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
