אין מקום אחר
מועדון צוותא תמיד היה הססמוגרף של החברה הישראלית. בלי קשר לשמאל או לימין, בצוותא קיבלת את מצב הרוח של העם, בעיקר של הצעירים, בארץ המתנדנדת רוב הזמן בין מאניה לדיפרסיה. יהונתן גפן מצדיע למועדון צוותא, ליום הולדתו ה-50, ומבקש, אם אפשר, ליישר שורות לשמאל. לא בגלל שקרא מרכס ואנגלס או שהוא שואף לאיחוד כללי של פועלי העולם, אלא בגלל שהלב תמיד היה ויהיה בצד שמאל
בשנות השבעים המופלאות והמופרעות, אחרי המלחמה שפוגגה כליל את החלום המסוכן על ארץ ישראל המשיחית ועד היום היא לא הסתיימה, מועדון צוותא, שעבר מרחוב מאפו לאבן גבירול, הפך להיות הבית שלי.
המרתף המוזר שבו עמודי אבן לא ברורים מסתירים לקהל את הקורה על הבמה, חדרי הלבשה של גמדים, בתי שימוש שדולפים תמיד, מזנון עבש עם הקוניאק הכי גרוע בעולם, הופעות בפני אולמות מלאים שאיכשהו לא היו רווחיות לא לאמנים ולא למועדון, ובכל זאת, המועדון הצנוע הזה היה הלב הפועם של השמאל הציוני הישראלי.
ואם אני שמאלני עד היום זה לא משום שקראתי את מרקס ואת אנגלס ואני בעד שכל הפועלים יתאחדו מיד, אלא בגלל שהלב תמיד היה ויהיה בצד שמאל.
דני ליטני ואני, מלווים בלהקת רוק איכותית, במופע הראשון שלנו שנקרא "זה הכל בינתיים," החדרנו כנראה - יחד עם להקת תמוז - את צעקת הרוקנרול למועדון שעד אז עסק בעיקר בוויכוחי חברים על הדרך ו"האם כבר הגשמנו,"? ערב עם יצחק בן-אהרון על הסכמי העבודה ויוקר המחירים, מחזות קברטיים של צ'כוב וערבי שירה בציבור עם אפי נצר (וחברות בית רוטשילד!)
המנהל דאז, מנחם שמעון מקיבוץ דליה, יהודי קטן ומתפוצץ מרוב חום אנושי ואידאולוגיה, קרא לי ולדני למשרדו הצנוע, על השולחן מוספים של "על המשמר" ומאחוריו תצלום גדול של שלונסקי. הוא לא כל כך הבין את שאגות הרוקנרול שלנו, עם ציוד ההגברה האימתני של מירון מבטי־בם, אבל הבין שאנחנו כנראה אומרים ושרים משהו לדור שלנו, הדור שחזר ממלחמה איומה וידע שהיא לא האחרונה ולא לפני האחרונה, והמוחים שבינינו היוו משקל נוצה נגד תנועות המתנחלים ומצדדי הכיבוש.
"הצגה יפה מאוד," אמר שמעון, "אבל אולי אפשר קצת לעדן את השפה."? "זאת השפה שלנו, שמעון," אמרנו לו בתרבותיות מרבית. שיר הנושא של ההצגה כלל בית של חיילים שחזרו מאפריקה שמעבר לתעלת סואץ: "במחשכי הג'ונגל, הלילה הוא עדין / ראיתי שם את טרזן מזיין את ג'יין." "טרזן מזיין את ג'יין,"! הרים שמעון את קולו, "באמת שירה גדולה ונשגבת."! הסברתי לו את דעתי, שאין מילים גסות, רק אנשים גסים, ואף על פי שלא מדובר ברב־שיח לחברים עם חברת הכנסת חייקה גרוסמן, אנחנו בהחלט לא חושבים להסיר מהתוכנית את היחסים שהיו לדעתנו בין מלך הקופים לג'יין.
שמעון התרגל אלינו, והיתה אהבה גדולה בין הלהקות הפרועות להנהלה, במקום היחידי שהיינו יכולים לבצע "סטנד־אפ קומדי" לפני שהיתה המילה הזאת בארצנו, ולצעוק מילים שעד כה שתקו אותן.
מועדון צוותא היה הססמוגרף של החברה הישראלית. בלי קשר לשמאל או לימין, בצוותא קיבלת את מצב הרוח של העם, בעיקר של הצעירים, בארץ המתנדנדת רוב הזמן בין מאניה לדיפרסיה.
שנה לפני מלחמת יום כיפור ציינו בצוותא ערב בשם "המלחמה על דמותה של החברה הישראלית." המרואיינת הראשית היתה ראש הממשלה גולדה מאיר והמראיין היה אברהם שלונסקי. שנה לאחר מכן, לאחר שדמותה של החברה הישראלית התבררה וכוסחה כהוגן במלחמת יום הכיפור, הכוכב של צוותא היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהגיח מענן החשיש של חדר ההלבשה נמוך התקרה - ותמיד היה חוטף בומבה בראש - ושאג לקהל את דברי הכפירה הקשים ביותר נגד הכובש הישראלי ה"יודונאצי," עם מונולוגים מרים לעיכול על גולדה מאיר שאותה כינה "המכשפה הזקנה ההיא," כאילו אפילו שמה אינו ראוי לאזכור.
למרות שהופענו עשרות פעמים בחודש, לא הצלחנו להתפרנס מההופעות. במידה רבה מועדון צוותא הוא המשל של השמאל הציוני, שבניגוד לימין, מה שמאחד אותו זה הספק לא הביטחון; הוא מצוין בשאלות וגרוע בתשובות; הוא דעתן, אך טרחני; הוא דרמטי, אך לא פרגמטי; קל לו להתאחד סביב רעיון, אך כשהוא מנסה להקים מפלגה היא מיד מתפצלת כמו אמבה משוגעת; הוא מאוד אמנותי אבל לא רווחי, וכמו הרבה קיבוצים גם השמאל הוא בדרך כלל על סף פשיטת יד ורגל.
מתחילת דרכו שואף המועדון לעצמאות כלכלית, ולמרות המופעים המצליחים, הצגות הפרינג' והסטנד-אפ הוא בקושי גומר את החודש. היום, בעידן המרקטינג, כשכל זמר מתחיל דואג קודם למטרייה של איזו חברה סלולרית או חברת חסות אחרת שתזרים לו כספים, מועדון צוותא לא תלוי בשום גורם מממן, גם לא בקיבוץ הארצי, וזה מה שמאפשר לו להיות סמל הפתיחות ועדיין להגיש חומרים שאפשר לקבל אותם רק במרתף השמאל, שתמיד יהיה בו איזה ניחוח של חדר אוכל נטוש, שהתחפר מתחת לקניון ללונדון מיניסטור, שגם הוא די מכוער.
גם אז וגם היום, אמן צעיר ידע ויודע שאם הוא ממלא את צוותא - הוא כוכב שנולד בלידה טבעית, ולא בתור בובת פלסטיק במבחנה של צביקה הדר. ואם לא מילאת את צוותא, תשכח מקיסריה.
אחרי 50 שנה, צוותא היא עדיין המקום של אלה שיש להם אמירה, צעקה או הצחקות מתוחכמות, הצגות פרינג' או רעיון להתכנסויות פוליטיות.
אין מקום אחר, אבל כמי שאיבד את בתוליו על הבמה המיוזעת של המועדון, חסרות לי קצת ההעזה והפרובוקציה של פעם, כשהיינו אומרים בצוותא את הדברים הפשוטים ביותר שאותם איש אינו אומר, ולפעמים אפילו חוטפים מכות ואיומים מימנים קיצונים שהשתילו את עצמם בקהל.
ערב אחד גילינו שמישהו כתב בגדול ובשחור על קיר השירותים של המועדון: "שמאלנים מסריחים - סופכם קרוב. כהנא ישחט אתכם. ציון הבוגד מנהל צוותא אתה אצלנו על הכוונת."! לילה אחד יצאתי עם דיוויד ברוזה לחניון וראיתי שהוואן שלנו בלי גלגלים, ועל הווישר היה לוח קרטון "דיוויד ויונתן, סופכם קרוב - החיילים של צחי הנגבי."
אף שבצוותא עדיין מציגים הצגות נועזות וסאטירה פוליטית, אם היו שואלים אותי מה אני מאחל לצוותא ביום ההולדת ה־50 הייתי אומר: "יותר אומץ פוליטי, יותר אמירות נחרצות, יותר מחאה חברתית." מצבנו המדיני הקפוא, הממשלה המושחתת, חוסר הביטחון של העם בבטחונו ובכישורי מנהיגיו - כל זה מבקש פעילות כמעט מהפכנית ולא רק ימי הולדת לפרס ותאטרון רפרטוארי גדוש.
עכשיו הזמן לעשות את זה, אורי טנא, המנהל הנמרץ והיקר של צוותא. אם מדובר במועדון לתרבות מתקדמת, זה הזמן להתקדם שמאלה וקדימה, ולהכניס להם עם כל הלב.
אני זוכר שבסוף שנות השמונים ניסים ציון, המנהל המזוקן והקוזקי למראה מקיבוץ רשפים, אמר לי: "גפן, בואו נעשה איזה ערב קטן לציון 25 שנות הכיבוש הישראלי." "ציון," אמרתי לו, "בוא נחכה ל־50 שנות כיבוש ונעשה משהו גדול, אולי אפילו עם הגבעטרון." אבל בסוף אני זוכר שעשינו משהו חגיגי, אמנים רבים הופיעו תחת הכותרת "הקץ לכיבוש" ובסוף עמדתי על הבמה, מחובק עם ג'ון באאז שהגיעה במיוחד ושרתי איתה את ."We shall overcome" זה לא ממש קירב את השלום, אבל זה היה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לבוב דילן.
מזל טוב צוותא!
נא להמתין לטעינת התגובות
