נטושים
מה הייתם עושים אם יום בהיר אחד היו זורקים אתכם לרחוב? • השבוע מביאה החתולאית את סיפורם של שלושה חתולים, שבעליהם נטשו ונעלמו. היו בטוחים, שזו רק טיפה בים
את שרה'לה, חתולה סיאמית גזעית, ראיתי משוטטת בשכונה די הרבה זמן. באחד מימי הקיץ הלוהטים מצאתי אותה מהלכת על הכביש. הייתי בטוחה שנפגעה ממכונית, כי עיניה היו שקועות, מבטה בוהה והליכתה שיכורה. רצתי הביתה, הבאתי מנשא וטסתי אתה למרפאה.
הסתבר שלא נפגעה כלל ― אלא פשוט היתה מיובשת ורעבה. לא היה לה שמץ של מושג איך מסתדרים ברחוב ― איפה לאכול? מה זה פח אשפה? איפה אפשר לשתות? כלום. וחתול שלא אוכל ― קיבתו נפגעת. חתול שלא שותה ― כליותיו נפגעות, ובעקבות הכליות קורסות גם שאר המערכות. בבדיקה רפואית הסתבר שהיא מבוגרת ואכן סובלת מבעיות רפואיות. ייתכן מאוד שמשום כך ננטשה או הושלכה.
למזלה הרב, נמצאה לה מאמצת חדשה שהתאהבה בה עד מעל הראש, השקיעה בה את כל כולה, גם בטיפולים רפואיים, ושרה'לה חיה חיים טובים ושלווים עוד ארבע שנים וחצי. לשרה'לה היה אמנם מזל, אך גורלם של רוב הנטושים אינו כה טוב כשלה.
אֵינג'ל נולד בביתה של אשה, שיום אחד ארזה את חפציה ועברה דירה, בלעדיו. אינג'ל נותר ברחוב. למרות חיפושים נמרצים, לא מצאנו לו משפחה מאמצת. הוא כבר היה חתול בוגר וככל שחלף הזמן התמעטו הסיכויים שימצא בית.
הוא היה בא לאכול עם חתולי השכונה שלי, אך היה אומלל. הוא היה חתול נחמד וידידותי והחתולים הדומיננטיים יותר עשו לו את המוות, עד כדי כך שהתרחק יותר ויותר מסביבות הבית והגיע לסביבתו של פח אשפה סמוך לכביש הראשי. ההמשך צפוי ― מכונית פגעה בו ורגלו נשברה. הוא נשאר ברחוב, צולע ומדדה תקופה ארוכה, עד שהרגל החלימה.
לימים דאגתי שיסורס. לאחר הסירוס עזב את הפח "שלו" וחזר לשכונה בה נולד ולשתי פינות ההאכלה שבה. אז התוודעו אליו גם ילדי השכונה והתאהבו בו, בג'ינג'י הגדול והמתוק הזה. אינג'ל היה מניח להם לעשות בו כרצונו, כמו בובת סמרטוטים הוא היה בידיהם.
כך עברו כארבע שנים ונראה שמצא את מקומו ― אוכל יש,
ואז חלה אינג'ל בכליותיו. הרופא שראה אותו קבע שהוא צריך לקבל אוכל מיוחד ומנת נוזלים באינפוזיה, מדי יום. אם יקבל טיפול זה, אמר הרופא, הוא עשוי לחיות עוד שנה. אבל לך תתן אינפוזיה לחתול רחוב, ולך תשכנע אותו לאכול את האוכל הרפואי, שכנראה לא-מי-יודע-מה טעים.
ניסינו למצוא לו מקום שיוכל לקבל בו את הטיפול הדרוש (עמותת גירגורים לא היתה קיימת עדיין), אך לשוא. ניסיתי לקחת אותו הביתה, אך הוא נלחץ מאוד מהחתולים שלי. אז רדפנו אחריו מדי יום, החתולאיות ואני, כדי שיאכל, כדי להזריק לו נוזלים. ואולם מצבו הידרדר. הוא רזה מאוד, עיניו שקעו יותר ויותר ופרוותו נעשתה דלילה. היה ברור שהוא סובל.
כעבור חודש, במגרש החניה, שמעתי יללה מתחת למכונית. שאלתי בקול "מי בוכה?" אינג'ל הוציא את ראשו מתחת למכונית, וזהו. יותר מזה לא הצליח לעשות. הוא התמוטט. לקחתי אותו הביתה, הכנסתי למנשא, ומ' לקחה אותו לרופא, להרדמת-נצח.
מוּרזיק ("מגרגר" ברוסית) נולד ברוסיה ו"עלה" עם משפחתו ארצה כשהיה בן חצי שנה בערך. משפחתו חזרה בתשובה והחליטה שלא מתאים לה יותר חתול. אז הביאו אותו לחצר שלי, השאירו אותו והלכו להם. הם הבטיחו לבוא להאכיל אותו באופן סדיר, אך באו פעם אחת בלבד (בלי אוכל!) ונעלמו.
בניגוד לרוב הגורים, מורזיק שרד ברחוב. הוא היה לחתול רחוב דומיננטי שהטיל חתתו על חתולי השכונה ונקלע לעתים תכופות מאוד לקרבות עם חתולים אחרים ― נפצע, נפגע, וגידל אבצסים לתפארת. אוכל היה לו, מים היו לו, בית לא היה לו, וזה מה שהכי רצה. הוא היה מביט בבני-אדם במבט מאוכזב, כמי שאינו מצפה מהם עוד לדבר.
מוּרזיק, אף על פי שלא היה חתול "נחמד" (ואני בטוחה שכל אחד היה נעשה סוציופתית אילו זרקו אותו מהבית בילדותו), נקשר דווקא לשכן אחד, חולה אלצהיימר, שנהג לשבת בגינה ולנמנם בשמש. מורזיק נהג להתכרבל על ברכיו של האיש, ידו של האיש על גבו, והשניים התחרדנו להם בשמש שעות על גבי שעות.
יום אחד חטף מוּרזיק וירוס. גם הוא היה זקוק לטיפול רפואי, גם לו לא נמצא מי שיטפל בו טיפול מקיף. הוא קיבל טיפול אקראי, מזדמן. יום אחד נעלם. כעבור חודשים אחדים נמצאה גווייתו במקלט הבניין.
נא להמתין לטעינת התגובות
