בית ספר להורים
מבלי שהתכוונו, הילדים של שרית ובעלה, עשו אותם יותר דוסים ממה שסוכם מראש. עכשיו הם מוצאים את עצמם שומעים או או איי איי במקום את סטינג. שרית לוי אשכנזי מדווחת מחדר הילדים בגימזו. מיוחד ליום המשפחה
חשבנו שאי אפשר להשמיע לרך הנולד רק גלגל"צ ושירים של סטינג שאבא שלו אוהב. הרגשנו שתינוק צריך לשמוע דברים טהורים וזכים, דברים רוחניים, דברים שהיינו רוצים שירפדו את חייו הענוגים גם בבגרותו.
אח"כ כשגדל מעט, שלחתי אותו לבית הכנסת עם אביו. אישי טען בפני שזה סתם סוג של בייביסיטר כדי שיהיה לי זמן שקט, אז הסברתי לו שהילד צריך לספוג קדושה.
כשמלאו לו שלוש, קנינו ציצית וכיפה בהתלהבות אופיינית והתחלנו ללמד אותו "מודה אני". בלילה, אחרי האמבטיה והסיפור הנהגנו טקס של "קריאת שמע" ונשיקת לילה טוב.
בגלל המתכונים המורכבים שדליתי במגזיני אוכל, החלטתי ללמוד את הנושא ברכות על בוריו, כי דמיינתי איך יום אחד אעמוד מול ילד שישאל אותי "מה מברכים" ואני אגמגם מבושה.
חברה שלי סיפרה לי איך היא הפסיקה ללכת עם מכנסיים רק כדי לא ליצור בלבול בחינוך של בתה, שהתחילה לשאול למה אמא הולכת עם מכנסיים ולה אסור ללכת כך לבי"ס.
כדי למנוע בלבול אצל ילדינו, אנחנו מוכנים לפעמים לסטות מההשקפות הדתיות הטהורות שלנו משום שלא בכל גיל, יכול ילד לתפוס את כל המורכבויות. חשוב לנו שיגדלו באווירה דתית, שיבינו קצת על העולם שבו הם חיים, ובעיקר- שיחוו אותו, מקרוב.
כך קורה, שלעיתים קרובות בוקע מביתנו הפזמון ההימנוני "או...אי...אי...אי.." ולא משום שזו המנגינה האהובה עליי, אלא משום שזה הדיסק שהבן שלי מעדיף לרקוד לצליליו. אם נדייק בעובדות מדובר במחרוזת שירי חתונות שמאסתי בה כבר אחרי שתי שבתות-כלה, ובחיים לא הייתי משמיעה בביתי, אלמלא גרמה לבני שמחה שכזו. אז אני מוחלת על שנאותיי ומצטרפת אליו בתרגילי ריתמיקה לטף.
לאחרונה הוא גם החל לשחק ב"חזן נולד", ובקול עבה וגבוה הוא מקדש על כוס חלב עם קורנפלקס ומתנדנד בתפילה מלאת כוונות מתוך "הצב של אורן".
לפעמים זה מעיק. זה מעיק לשיר את כל ברכת המזון אחרי ארוחת שבת במקום לצנוח על הספה. זה מעיק ליטול לו ידיים ולזחול עם ה"מודה אני" האיטי שלו כל בוקר כשממהרים לעבודה. זה מעצבן שאי אפשר לשחרר קללה עסיסית כשהדרדק קטן בסביבה. זה מעורר בך אנטגוניזם להודות שאתה דמות לחיקוי וחייב לספק דוגמה אישית לאנטנות בגובה מטר ועשרה, שקולטים כל תזוזה חשודה.
לפעמים המראה שהוא מציב מול פנינו מעלה שאלות לגבי ההתנהלות הדתית שלנו, ומחדדת דרכי פעולה שגויות. ולפעמים מדובר בשיקוף שמעלה על פנינו חיוך השמור לזוג הורים שסוד "הבדיחה הפרטית" הבליח בניהם.
לפעמים אנחנו דווקא מגלים שמאד מרגש אותנו להנחיל חינוך למצוות, מרגש אותנו שהתינוק הקטן שלנו למד לספר איך השמש הולכת לישון בים 'כי ככה הקב"ה עשה', ומרגש אותנו לראות איך נובטת היכרות עם האמונה, שאנחנו מקווים שתלווה אותו כל חייו.
יכול להיות שלא התכוונו להיות ממש בית כזה, אבל התכוונו להביא ילדים, והתכוונו לקחת אחריות על החינוך שלהם. ועד שהם יגדלו ויחליטו מהי הדרך שלהם, אנחנו מנסים להעניק להם חוויה יהודית כמיטב יכולתנו.
מכאן הם כבר יוכלו לבחור בעצמם, ואולי הם יגלו יום אחד- שגם הם הפכו להיות יותר דוסים מהתכנון המקורי, ולו בשביל לא להעציב את אבא ואמא.
נא להמתין לטעינת התגובות
