הכל נשבר במשפחה
אף אחד כבר לא מתפלא שבעולם בו שולטת תרבות של רייטינג, פרסומות אלימות ואינסטנט פודינג , הנפגע המיידי והמרכזי הוא התא המשפחתי. האם עוד אפשר לנסות להצילו?
במשפחה נורמטיבית מתייחסים בסלחנות האחד לשני. במשפחה נורמטיבית עוברים לסדר היום על טעויות או מעידות גם אם הן חוזרות על עצמן.
כך קורה שכאשר האישה לא מצליחה להניע ברמזור האדום, אז אם בעלה נורמאלי, הוא לא מקלל אותה או צועק עליה אלא מגלה הבנה וסובלנות. או לחילופין, כאשר אחד הילדים מרעיש בצהרים כאשר ההורים ישנים, הוא לא זוכה מייד למכות או לגידופין.
בבית נורמאלי, הבעל לא יורק על רצפת הסלון, או זורק את בדל הסיגריה על השטיח . בבית נורמאלי, הילדים לא הולכים מכות או דוקרים בסכינים כאשר משהו לא נראה להם. אז למה אנו מרשים לעצמנו להתנהג ברחוב אחרת מאשר בבית ? למה בחוץ אנו מקללים, יורקים, משליכים בדלי סיגריות, דוקרים ומה לא ?
תרבות של כאן ועכשיו
ואולי אני נאיבי ובעצם היום הבתים שלנו הם כבר לא כל כך נורמאלים?
בימינו זה כבר לא כל כך נדיר לראות ילדים מתחצפים להורים, צועקים ואפילו מקללים את בני המשפחה. בימנו, המשפחות שלנו הולכות ומתפוררות והלכידות הפנימית של הבית מפנה את מקומה לקרירות המנשבת מההורים לילדים ולהיפך. אחרי הכל, בחברה בה תרבות הרייטינג היא הקובעת, במאבק בין פרסומות משפילות, מתגרות ואלימות, ובין החוסן הנפשי והתרבותי שלנו ושל ילדנו, כולם יודעים איזה צד מנצח.
כי אחרי הכל, בחברה המקדשת את ההישגיות על פני המשפחה, ובתרבות בה הכל מושג כאן ועכשיו
ומה שקובע היא התוצאה ולא התהליך, אין פלא שהנפגע העיקרי הוא התא המשפחתי.
האם יש לכך פיתרון? התשובה היא כן. הכל מתחיל מהבית. אם הבית ישדר חום, אהבה, ביטחון ועוצמה, אז גם בחוץ נתנהג בהתאם. יום המשפחה הוא מבחינתי יום של חשבון נפש יותר מאשר יום של שמחה. יום בו על כולנו לבחון את ביתנו מול המראה, ולראות האם זהו המקום בו אנו רוצים לגדל את ילדנו או שהיינו מעדיפים לבנות את הבית אחרת.
ומעל לכל יש לזכור כי אם נפנים את המשפט הכל כך בנאלי: כולנו משפחה אחת גדולה, אז אולי איכות החיים של כולנו תעלה. או במילים הנפלאות של חוה אלברשטיין:
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה..
נא להמתין לטעינת התגובות
