ראשי » חדשות » יהדות

כי סערת עלי

שהשושנים והנרות הריחניים לא יבלבלו אתכם. אהבה נשמעת הכי טוב בלשון הקודש. רחל ולאה, אבידן וולך, זך ורביקוביץ' - מנחם בן ילמד אתכם להשתוקק באותיות גרוניות. קחו אוויר, זה הולך להיות עמוק

ההתאהבות (בניגוד לאהבה, שזה סיפור אחר) היא כידוע סחרחורת מאושרת, סוג של מצב נפש מלא עד גדותיו, ומפתיע להיווכח כי בניגוד לציפייה הטבעית (על פיה משוררים הם עם רומנטי ומאוהב מטבעו) חלק גדול מן המשוררים הנפלאים ביותר לא ממש חוו התאהבות גדולה או לפחות לא דיברו עליה בשיריהם. כמו משוררי האושר, כך משוררי ההתאהבות, הם נדירים למדי בעצם. ביאליק, למשל, הודה שאיננו מכיר את מצב ההתאהבות:"אומרים אהבה יש בעולם/ מה זאת אהבה?".
 
הוא לא התכוון,כמובן, לשאול שאלה פילוסופית בנוסח "מה זאת אהבה ומה מהותה?". ביאליק רצה להגיד משהו אחר לגמרי: אני לא חוויתי אהבה. אני לא יודע מה זאת אהבה. ואכן שיר האהבה המפורסם ביותר שלו "הכניסיני",מתוכו לקוח המשפט ההוא, איננו שיר התאהבות אלא שיר של רחמים עצמיים ורצון לקירבה: "שחי ואגל לך סוד ייסורי/ אומרים נעורים יש בעולם/ היכן נעורי?" וכו'. טשרניחובסקי,לעומת זאת, חווה ללא ספק התאהבות. מי שכתב "את אינך יודעת מה מאוד יפייפית" או את "שירים לאילאיל" ידע בוודאי מה זאת אהבה.

גם רחל ידעה כמובן מה זאת אהבה , אם גם אהבה מיוסרת בדרך כלל. ובכל זאת, אפשר למצוא גם אצלה את אושר ההתאהבות או ההתאהבות מחדש:"ושוב הציף הכול, ושוב הכול הסעיר/ מישבר האושר והדווי".

אצל שלונסקי, לעומת זאת, לא נמצא באמת שירי התאהבות, גם אם החוויה החלוצית המאושרת בהרי הגלבוע בשנות העשרים יכולה להיחשב כסוג של התאהבות.

לעומתו, אלתרמן היה משורר מאוהב מאוד: "כי סערת עלי לנצח אנגנך/ שווא חומה אצור לך /שווא אציב דלתיים / תשוקתי אלייך ואלי גנך/ ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים". 

ועם זאת, ככל שמדובר ב"פגישה לאין קץ" , לא לגמרי ברור שהנמענת של השיר היא אשה. ייתכן בהחלט שהנמענת כאן היא דווקא תבל, כפי שכתב בשיר אחר: "מה דבקתי בך,תבל/שווא לפרוק אותך ניסיתי./מה חיכיתי לך עם ליל/ כתלמיד לגימנזיסטית". גם ב"פגישה לאין קץ" ייתכן שמדובר על תבל: "לספרים רק את החטא והשופטת/ פתאומית לעד, עיני בך הלומות/ עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל/ תאלמי אותי לאלומות".

מה שבטוח הוא שאפשר לפרש את הדברים לכאן או לכאן. זו האשה כתבל או התבל כאשה. העולם בכל מיקרה הוא גיבור מרכזי במהלך ההתאהבות הזה:  העולם הוא מי שמכה את העין ואת הלב ב"שקיעות של פטל" , ותבל (או האשה) היא ש"מאלמת אותו לאלומות" ביופיה , כלומר, עושה בו כבשלה (וייתכן שהשורש הקובע כאן הוא השורש "אלם": היופי שלה פשוט הופך אותו לנטול-מילים).  גם שיר התאהבות אלתרמני אחר הוא לא ממש שיר אישי וגם בו מככב העולם:

 “שוקייך תהילה ללוטשי המתכת/ מרוץ גיזרתך מפונק ומהיר/ בך מסתכלים כוכבי הלכת/ לך נוהמים דובי הציר// שדות שחוורו ועצים נושאי שובל/עמדו באורך הלבן./ הלילה, סחרחר מיונים על השובך,/ מדליק לך עצי דובדבן" .

הכוכבים מסתכלים עליה, דובי הקוטב נוהמים לה, שדות מחווירים בגללה וכו', משמע, היא של העולם יותר מכפי שהיא שלו. לכן מדובר כאן שוב בשיר תהילה ליופי הנשי ולעולם ולאו דווקא בשיר התאהבות.

שירי אהבה ממשיים לבני אדם ממשיים כתבה לאה גולדברג, אבל גם היא, כמו רחל, דיברה בעיקר על אהבה מיוסרת ("קללה נמרצת זו שבה קוללתי /שהתמימים קוראים לה אהבה / הה,  לו תדע מה בעיני שפלתי/ איך מתבזה נפשי במכאובה", היא כותבת מפיה של תרזה די מון). ובכל זאת, גם היא ידעה ללא ספק מה זו סחרחורת התאהבות מאושרת:

את ריח מְטַר-האביב שעלה מאבני המרצפת,

את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור,

את כוכבי-המרום שטבעו בכוסי המברקת –

את הכול , את הכול, אזכור.

רק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך,

שהצית בי ברקים לרבבה,

לא אדע אם הלכתי איתך ואליך

ברחובות הלומי אהבה.
  
ועדיין, בוודאי לא מדובר על משוררת מאסכולת האושר אלא במפורש על משוררת מאסכולת ייסורי האהבה.

 גם הרביעיה הבאה בתולדות השירה הישראלית  - עמיחי וזך, אבידן ודליה רביקוביץ – שונה מאוד זה מזה וזה מזו בחוויות ההתאהבות שלה.

עמיחי אוהב בעיקר לאהוב את האהבה: "בכל יום של חיינו יחדיו / קוהלת מוחק שורה מספרו". האהובה הממשית עצמה מעניינת אותו הרבה פחות וגם ההתאהבות על כל סיחרוריה היא לא העניין אלא האהבה הנוחה, הביתית, כמו בסונטה הנפלאה ההיא:

"ובלילות ובלילות חדרנו נאטם/ כקבר פירמידה. מעלינו/ הר דממות זרות, כחול מורם,/דורות רבים על פתח משכבנו", עד לבית האחרון: "ואנו חנוטים באהבה רבה. / וכאחר הנצח בוקר בא/ ארכיאולוג עליז – ולו האור".

מדובר ללא ספק באושר, שהמניע שלו איננו ההתאהבות הסחרחרה אלא דווקא האהבה הביתית היציבה, הבורגנית במידה רבה, העויינת את העולם שמחוץ לה, וסוגרת את עצמה בפניו, ועל כן :"ובלילות, ובלילות חדרנו נאטם". משהו הפוך לגמרי לאהבת העולם של אלתרמן.

זך המאוהב (בשלושת ספריו הראשונים, המרכזיים) , לעולם איננו מאוהב בבחורה ספציפית כלשהי אלא בנערה נטולת שם , נטולת צבע עיניים או שיער, נטולת גוף ספציפי או מראה ספציפי כזה או אחר, ובכל זאת מדובר בסוג של התאהבות אם גם מיוסרת : "כשצילצלת רעד קולך/ ואני ידעתי שאני אבל בגללך".

גם כשזך מדבר על געגועים לאהבה, הוא מתכוון לכאב המתוק של ההתאהבות. אותו שלב שבו אנחנו עדיין לא יודעים אם התאהבותנו תיענה. וכשזך כבר נוקב במראה ספציפי של אשה ספציפית הוא  מתכוון למראה חולף, לתהילת היופי הנשי, לא להתאהבות ממומשת כלשהי, כמו בשיר הקצר והמקסים "קאפרי":

"היא עברה ובעיניה תכלת/ לי אל תספרו על המערה התכולה/ כי הערב היא עברה ותכלת בעינה".

כן,  היופי הנשי  יפה יותר מהמערה התכולה של קאפרי, ולראות את היפהפיה האיטלקיה כחולת העין זה לחוות לרגע את האושר העובר בשיר.  

אהובותיו של אבידן בשירי האהבה שלו הן בדרך כלל לא מוגדרות ולא ספציפיות: "כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך / לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך". גם כשמדובר באשה ספציפית לגמרי בשיר ספציפי לגמרי (שיר הגירושין לאשתו השלישית לילי) מעדיף אבידן לדבר בלשון כללית:"גבר חי עם אשה במשך חודשים ושנים/ יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים" וכו'.

ייתכן שמשורר האהבה הגדול ביותר בשירה הישראלית, בעיקר  בשירי החרוז הראשונים שלו,  הוא דווקא משורר שאיננו נימנה עם המרכזיים  ביותר. אורי ברנשטיין. בשירי האהבה שלו, הוא מתכוון תמיד לאשה שיש לה שם ופנים, ומה שהופך את שירי האהבה שלו ליפים כל-כך (מלבד החריזה הנהדרת והלשון המוזיקלית המושלמת) היא קודם כל עוצמת ההתאהבות באשה ממשית לגמרי. כלומר, היכולת לאהוב באמת:

הדרה נסעה לספרד

נסעה כספינה שהים חמד

באהבה משמדת

או שימו לב ,למשל, להתפתחות הסיפורית בשיר "גילוי עריות".  המשורר נוהג תחילה באהובתו-אשתו בליבראליות מופתית ("לכן לא כיהיתי באשתי/ בהתמסרה למשוגות: / היא חייתה במיטתי  את הנהר ואת הגגות"), אבל ברגע מסויים היא נוטשת והוא רודף אחריה לארץ אחרת, כשכל נוף מנופי הארץ ההיא מזכיר לו אותה: הערב שנח על הנהר הוא "בצבע עיניה" , השיער שלה "נטוע בשדרות" (אולי כמו עלוות העצים הכהה) , וכשנדלקים אורות הפנסים הם נידמים לו כ"צבע של ציפורניים", מסתמא ציפורני ידיה ורגליה:

אולם כשבאתי אחריה לעירי

היה מאוחר:

ערב בצבע עיניה

נח על הנהר.

שערה היה נטוע בשדרות

ורוח בו, ולאורות

בהידלקם

היה גוון של ציפורניים

היש מצב מאוהב יותר מזה?

וברנשטיין חוזר ומנסה לברר איתה  בשיר נפלא אחר עד כמה היא שלו ועד כמה היא שייכת לאוהבים אחרים בחייה:

אימרי לי מחשבה אחת

שלא החלפת עם אחרים.

הלא יש פינה בעינייך

שם רק פני מסתתרים

מאוהבת אחרת בשירה הישראלית, גם היא  בעלת כישרון אהבה גדול ,היא  דליה רביקוביץ :

וכך אני רוצה לבוא אליו מחר

חלומותי יטפו געגועים

חלומותי יאבדו את החוחים

זהו שניפץ את השיאים שבטבלה

זהו ששדף אותי באהבה

זהו שכמו עוף אינו נצוד

נשים לב להבדל המרכזי בין לאה גולדברג לבין דליה רביקוביץ בשירת האהבה שלהן: לאה גולדברג נוטה להיכנס לדיכאון קיומי חריף:

העליבני ויילך, לו לא איכפת

אם נוגה אני ובודדה הערב

כבר הסכין ליבו: יום המחרת

שערים יפתח אל האחרת

או גם:

יש רבות כמוני: בודדות ונוגות,

האחת כותבת שירים, השנייה מוכרת בשרה

השלישית מרפאה ריאתה בדווס,

וכולנו שותות בצמא את הכוס המרה

כן, אין מה לעשות, זהו ההבדל בין האשה היפה והמחוזרת(רביקוביץ) לאשה הלא-יפה והלא מחוזרת (גולדברג),  בין מי שידעה אהבה באמת לבין מי שלא ידעה אהבה באמת, ואולי מדובר כאן פשוט על כישרון האושר הגדול של דליה רביקוביץ, הזהה לפעמים לכישרון ההתאהבות:

כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן

עמוס גשמים,

מגיר מטר.

כשאני מאוהבת

אני כל דבר שיכול לעלות בדעת איש.

אחרי  עמיחי-זך-אבידן-רביקוביץ בא הדור הקרוי על שם ויזלטיר-הורביץ-וולך, אלא שאף אחד משלושת אלה איננו משורר אהבה מובהק. יונה וולך העידה על עצמה כי אף אחד משיריה (בחמשת הספרים שהופיעו בחייה) לא נכתב לאהוב ספציפי כלשהו, ונידמה כי שיר האהבה הגדול ביותר שלה הוא דווקא  שיר האהבה לאלוהים, "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים" , או למשיח, בשיר "מצטיירת לי תמונה": "כשהוא פונה לאמנות/ המוזה מרכינה ראשה/ אבל כשהוא פונה לקדושה הוא מוריד כובעו לכבודו בדממה". וגו'.

אבל גדול משוררי האהבה של דור שנות השישים הוא דווקא אהרון שבתאי, שגם הוא לא כתב שירי אהבה עד גיל חמישים, אבל אז פרצה ממנו התאהבות עצומה בסידרת שירי אהבה, שהגיעו לשיאם בשירי זיווה שלו, ובעיקר בסונטות המיניות מאוד: 

אנכיסס זכה לשכב עם אלת האהבה ,
היא יורדת אליו להר, בעקבותיה אריה טורף,
ברדלס, זאבים כסופים... גם אני מצטרף,
כי את כמוה, גם את קמת ,וסיפון החדר גָּבָהּ.

כן, גם אצל שבתאי, העולם (במקרה זה החדר המיתדמה לאניה) מתגבה מרוב אושר: "סיפון החדר גבה"  (עוד מעט , בהמשך השיר, תצא זיווה "כמו איילה שלמה מוגשת בטס זהב"). בכלל, דימויים של צמיחה לגובה, התרוממות, ממש כמו עליזה בארץ הפלאות עם השיקוי שלקחה,  חוזרים שוב ושוב בשירי האושר והמאוהבות. 

מה ההבדל בין "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה/ והיום ההוא היה יום השביעי בשבת / וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה" בשיר-האושר של רביקוביץ לבין "סיפון החדר גבה" של שבתאי המאוהב?

ומה ההבדל בין "לכתוב שירים זה אולי דבר נעים / אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים/ הצבעים נעשים עזים יותר/ מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" (שוב דליה רביקוביץ בשיר ההשראה שלה על כתיבת שירים) לבין "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך" של אלתרמן? 

זה הכול אותו אושר, במעלותיו העליונות, ההופך את העולם לריחוף מטאפיזי : "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו-מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול"( שיר השירים). הכול מתמלא ריחות עדנה , מזדהר,נפקח, צומח לגובה. גם אסתר מור, בשיר אהבה מקסים, מרחפת,  אחרי שיוני נתן לה שזיף סנטרוזה אדום:

היינו חומקים החוצה על חוטי
שמש, תלויים בריפיון מהודר.
היינו עפים עד לב הנילוס האדום
עד ערבות הסוואנה
קני פטל בערו לי בפנים
התפקעו לי בעיניים
משי התבקע בצעקה
פרחים נצנפו כעדת עגורים מכושפת

ממש כמו בחזיונות הגאולה ואחרית הימים של הנביאים, העולם הופך להיות הזיה מאושרת, המשך הנפש, המשך המאוהבות : מכאן "משי התבקע בצעקה /פרחים נצנפו כעדת עגורים מכושפת" (אסתר מור)
ומכאן "והטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (יואל); מכאן "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"
(תהילים) ומכאן "שלג בשקט הצפוי להוריק/ וטייפון מסחרר את לחיי/ עיני עפו לתאילנד/ גבות ראש הממשלה רוקדים כעלמים/ מרקוביץ רוכב על קנטאורוס/ משיח לבנבן הגיע בסופו של העניין"  (מאיה ב'זרנו).
מאוהבות, אושר, גאולה. במובן מסויים, מדובר במילים נרדפות.

(מתוך הספר החדש , "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", שיחות על שירה, האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל ומשרד הבטחון)

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

מנחם בן

פירסם 12 ספרים וכשלושת אלפי מאמרים. מאמין מוחלט באלוהים ובתנ"ך ושונא את הרבנות

לכל הטורים של מנחם בן