ואלה שמות
לכל חתול שאני מכירה ממש יש בסופו של דבר שם. אולי לא בהתחלה, אולי לא מיד, אבל יום אחד אתה פונה לחתול ושפתיך הוגות את שמו בלי שחשבת על זה. זה השם האמיתי שלו • החתולאית בטור שלא ישאיר אתכם אדישים
אצלי, למשל, יש אחד ושמו חַמסה ― כי כשמצאתי אותו הוא היה חמישי. ואילו תרֵייסי נקראת כך משום שהיתה ה-12 במספר כשהגיעה הביתה, התרֵיסָרית. את ג'סטין (Justin) מצאתי מתחת לחלון דירתה של חברתי המנוחה ג'סטין (Justeen) וקראתי לו על שמה. אני בטוחה שהיא שמחה מלמעלה, כי אהבה מאוד חתולים וכלבים (וגם, ובעיקר, בני-אדם).
צילי נקראה כך על ידי מיכל חברתי, משום שהיא ומאיר בעלה הצילו אותה מבור ניקוז בכביש כשהיתה רק בת חודש וקצת (צילי ― הצלה). אסתי קרויה כך משום שנולדה בסביבות פורים והיא מלכת הבית. האמת, מבחינת אופי היה ראוי יותר שנקרא לה וַשתי, או זֶרֶש…
ומחתולי השכונה ― יָפית נקראת על שם המזכירה שלנו בעבודה, משום שלשתיהן אותם הגוונים בשיער… (אבל יפית האשה משלמת הון תועפות תמורתם וליפית החתולה זה בא בטבעיות. ימותו הקנאים!)
"האחים בלוז" הם זוג חתולים שחורים, "תאומים", שאין להבדיל ביניהם. זינה נקראת בשם זה משום שהיא צורחת כמו זינה מהטלוויזיה כשהיא יוצאת לקרב. בנג'י - הוא ה"בנימין", בן הזקונים, של אמו. אחרי שנולד ― עיקרתי אותה. שני אחיו הם פצפונת ואנטון (טוני), על-שם גיבורי ספר הילדים של אריך קסטנר.
יש אחת ששמה פּי.גֵ'יי ― באנגלית זה קיצור של פיג'מה, כי הפרווה שלה נראית ממש כמו משהו שהולכים לישון בו. שמה של טריקולורית אחרת (ז"ל) היה שֶסֶק ― כי היתה בצבעי כתום ושחור (וגם קצת לבן). לבתה קראתי בת-שסק ― אם יש בת-שבע, למה לא בת-שסק?
חתולה פוזלת נקראה קָסוֹקֶר, אבל הווטרינר שעיקר אותה התעלם משם זה וברשיון רשם ששמה זִבלונה, משום שהסריחה עד השמים… וצ'יינה (חרסינה, באנגלית), היא נקראת כך משום שדגם הפרווה שלה דומה לדגם פורצלן כתום.
לאָרוּסה (כלה, בערבית) קוראים כך משום שהמנקה שלנו מבית-לחם, שראתה אותה בהריון, אמרה עליה שהיא "ארוּסה", כלה ― הרי לא ייתכן
עם הג'ינג'ים יש לי קצת בעיה ― מיציתי את כל השמות המתבקשים: גינ'גי, גינ'גר, "מישמיש", תפוז, אפילו עד ג'ינג'יביטיס הגעתי אבל שם הפסקתי (ג'ינג'יביטיס הוא השם הלטיני לדלקת חניכיים). מעכשיו הם ג'ינג'י-גדול, ג'ינג'י בינוני, וכן הלאה.
לחתולי הבית שלי יש גם כעין שמות חיבה, "השמות האינדיאניים" שלהם ― גוזל גיבור (ניסים), תינוק מכוער (חמסה), מחסני מזון (שלגייה), אוצר-שלי-פגע-רע (סטיץ'), חלום חלוד (לילו), עננוש-מרשמלוש (ספַּייס). את השמות האלה אני הוגה ב"רגעים האינטימיים" שלנו, בלחישות אל תוך הפרווה. אלה שמות של אהבה נטו.
לכל חתול שאני מכירה ממש יש בסופו של דבר שם. אולי לא בהתחלה, אולי לא מיד, אבל יום אחד אתה פונה לחתול, ושפתיך הוגות את שמו בלי שחשבת על זה. זה השם האמיתי שלו.
החתולים בלי השמות הם אלה שנאבקים על חייהם ברחובות הרעים שלנו. הם אלה שנדרסים. הם אלה, שאיש אינו רואה אותם משום שבעיני הרוב החתול כמוהו כאבן-מדרכת. אז ודאי שאין להם שמות. לא את כולם אני מכירה. אי אפשר להכיר את כולם, אבל אני נתקלת בהם בעיקר אחרי שעברו מן העולם בייסורים.
שנה שעברה, באחד הלילות הגשומים של חודש ינואר, הזעיקה אותי שכנה, שמצאה חתולה דרוסה על הכביש ולידה חתול חי, שנראה כאילו ניסה להעיר אותה בליקוקים. רצתי לשם. על הכביש שכבה החתולה שזה עתה מתה, ולידה חתול שהכרתי מביקוריו הלא-סדירים בתחנת ההאכלה שלי. זה היה אריק, שקראנו לו כך משום שבחורף גידל על צווארו רעמת פרווה כשל אריה.
הנחתי את גוויית החתולה המתה בפח. ליד שלי היה ריח של ברזל, ריח של דם. חשבתי המון על החתולה המתה. הציק לי שלא זיהיתי אותה, משום שהיה חושך ומשום שהיתה ספוגה במי גשם עד לבלי הכר. כשהגעתי הביתה לקחתי מחברת עבה בעלת כריכה קשה, ובדף הראשון כתבתי על המפגש עם אותה חתולה:
"7 בינואר 2006
בחושך ובגשם לא זיהיתי אותך. ייתכן שהכרתי אותך בחייך, אך לא במותך. שתדעי, שאריק ניסה להעיר אותך.
סביר מאוד שחייך היו לא קלים.
לפחות במותך נוחי בשלום".
כעבור זמן מה הוספתי במחברת:
"3 במרס 2006
חתול גוסס על הכביש, בשלולית של דם. העברתי אותו למקום מוגן, שיוכל להוציא את נשמתו ברוגע. כשאחזתי בעורפו, הרגשתי שהוא שרירי מאוד, כעורפם של זכרים לא מסורסים. 'חתול גבר'.
זו היתה היכרותי היחידה אתו לפני שמת."
מאז, אני מקדישה במחברת הזאת כמה מלים לחתולים שלא היה להם שֵם. דף לכל חתול. על כריכת המחברת כתבתי באותיות גדולות: יד-בלי-שם.
לזכרה של אשֶ"ן (אחות-של-ניסים) ― אחת מחתולי השכונה, שמתה ביסורים אחרי שבלעה חוט גומי בפח האשפה ונותחה מאוחר מדי. היה לה שם, אבל זה לא הספיק כדי להציל אותה מהגורל המר של החיים ברחוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
