כשהעיתונאים האמריקנים התעייפו מבוש
עיתונאי ארה"ב מצאו דרכים שונות להפיג את הפיהוק מעוד נאום מדיני: שאלות אישיות לרייס, בלוג מהחדר הסגלגל ומעקב אחרי קריירות של פרשנים. זמן די-סי
"את יודעת שקונדוליזה רייס עולה על המטוס עם מכשירי אימון והיא עושה כושר תוך כדי טיסה?" כך סיפרה לי השבוע צלמת עיתונות בכירה בוושינגטון. קונדי, לפי דברים שהתפרסמו כבר בעבר, שומרת על כושר גם במהלך נסיעותיה הארוכות, כי זו הדרך היחידה שמאפשרת לה להחזיק מעמד בלוח הזמנים הצפוף. המחשבה על מעשיה של רייס על המטוס המוביל אותה ברחבי העולם, הביאו אותי השבוע לקרוא את הבלוג החדש 'על המטוס עם רייס' של גלן קסלר, עיתונאי המסקר את מחלקת המדינה מטעם ה"וושינגטון פוסט".
קסלר מתמודד עם עוד נסיעה חסרת תוכן ממשי למזרח התיכון, ועל כן בורח בכתביו אל מחוזות הדיווח של מאחורי הקלעים. וכך, מעניין לקרוא שקבוצת העיתונאים המלווה את קונדי באופן קבוע בנסיעותיה, מדגימה שיתוף פעולה ברנז'אי מן הסוג היפה ביותר: בכל פעם שמזכירת המדינה האמריקנית מקיימת מסיבת עיתונאים קצרה ומקציבה רק שתיים או שלוש שאלות לתקשורת המלווה אותה, העיתונאים חולקים את הנטל ביניהם לפי התור, לא לפני שהם מתאמים אחד עם השני את השאלות שיש לשאול.
"השאלות עצמן הן מאמץ קבוצתי", כותב קסלר. "העיתונאים הנוסעים איתה מצטופפים בקבוצה, מתווכחים מהי הדרך הטובה ביותר לשאול שאלה. שאלה רשלנית, רחבה יותר מדי, תניב לרוב תשובה תבניתית. השאלה חייבת להיות חדה, מפורטת, הפגנתית שתחייב אותה לענות בדרך שתיתן דבר מה לסיפור".
אחת ועוד אחת, וזה מוביל לשאלה מה עמד מאחורי השאלה על חייה האישיים של רייס, על ידי העיתונאית הוותיקה מרשת אן.בי.סי, אנדרה מיטשל. במסיבת העיתונאים בירושלים שערכה מזכירת המדינה רייס עם שרת החוץ ציפי לבני, נשאלו השתיים על היותן רווקות ללא ילדים. רייס נחלצה בחיוך לומר שללבני הרי יש שני ילדים, "אז ברור, שהיא יכולה לקבל החלטות", אך העיתונאית מיטשל לא הרפתה.
אם קסלר מספר דברים נכונים, הרי שכל העיתונאים האמריקנים השתוקקו לדעת את תשובתה של רייס בנוגע לחייה האישיים. יש להניח שהנושא הועלה על-ידי מיטשל, אחרי סיעור מוחות של הקבוצה. בישראל, תהו בהתחלה מהיכן הגיעה השאלה. ההקשר הוושינגטוני החשוב היה כדלקמן: הוויכוח הפוליטי המתמשך על החלטתו של הנשיא בוש לשגר עוד לוחמים לעיראק. אחת הסנטוריות הדמוקרטיות, ברברה בוקסר מקליפורניה, העירה כמה ימים קודם במהלך שימוע למזכירת המדינה בסנאט, כי היא עצמה (בוקסר) לא תושפע מן ההחלטה לשלוח
רייס ידועה בוושינגטון כשומרת על פרטיותה בהקפדה יתרה וההתעסקות בנושא הקפיצה רבים. מי שלקח את הדברים ללב היה טוני סנואו, דובר הבית הלבן. סנואו אמר כי ההערה של בוקסר "היתה ממש צעד אחורה עבור הפמיניזם".
כמה חבל שסנואו לא בדק קודם את העמדות המוצקות של האנשים החשובים ביותר בבית הלבן. דווקא לורה בוש, חברה קרובה של מזכירת המדינה ולבטח לא שורפת חזיות ידועה, חיוותה את דעתה האישית על מצבה המשפחתי של קונדי, בראיון זוגי שנתנה לכבוד חג המולד האחרון למגזין "פיפל". לורה בוש אמרה כי מזכירת המדינה יכולה להיות "מועמדת ממש טובה" לנשיאות, אבל היא בטח לא מעוניינת "בגלל שהיא רווקה, הוריה אינם בחיים, והיא ילדה יחידה. וצריך משפחה ממש תומכת וחברים תומכים כדי לבצע את העבודה הזו (להיות נשיא ארה"ב – ט.ש.)".
מפמיניזם לפמיניזם, עדיין באותו העניין, קייטי קיוריק, השדרנית הבכירה של רשת סי.בי.אס סיפרה השבוע בגילוי לב באתר האינטרנט של תוכניתה כיצד לפני נאום הנשיא בוש היא הוזמנה לבית הלבן לתדרוך, יחד עם קבוצת עילית מצומצמת של עיתונאים. "הבית הלבן הזמין את כל המגישים הבכירים ואת מנחי התוכניות הפוליטיות של ימי ראשון לשיחה עם איש ממשל מאוד-מאוד בכיר", כתבה. הסיכום בין הבית הלבן לבין רשתות התקשורת המובילות, כך מסבירה קיוריק, הוא שכדי לזכות להשתתף בתדרוך בדרג כל כך רם, אסור להם לציין מי תדרך אותם ומתי זה נערך.
"למרות שאני במקצוע הרבה שנים, וראיינתי נשיאים ומנהיגי עולם, זה עדיין מרגש ומעורר השראה לקבל תדרוך אישי בבית הלבן – לא משנה מי יושב מולי בחדר הסגלגל", היא כותבת ומוסיפה: "אך היה משהו מטריד בכל זאת בפגישה. כאשר הסתכלתי סביבי וראיתי את עמיתיי – צ'רלי גיבסון, ג'ורג' סטפנופולוס, בריאן ויליאמס, טים ראסט, בוב שייפר, וולף בליצר ובריט יום – לא יכולתי שלא לשים לב, שלמרות שהתקדמנו הרבה, אני עדיין האישה היחידה בחדר". קיוריק קובלת על כך שהנשים הן עדיין מיעוט בכל מקום. "הפגישה הזו היתה עבורי התמודדות עם המציאות, לא רק בנוגע לעיראק.... האם לא ראוי שעוד נשים יקבלו מקום סביב השולחן?"
והנה עוד אנקדוטה מעניינת על התקשורת האמריקנית. השיממון שעלה מנאום בוש בשבוע שעבר, והעובדה שהבית הלבן הוציא כל-כך הרבה מידע לפני הנאום וכולם ידעו לפרטי פרטים מה הולכת להיות תוכניתו, הביאו עיתונאים ובלוגרים לחפש קצת דברים על מה שמתרחש מחוץ לעין הציבורית:
דוח הראדר, אתר אינטרנט נשכני, עשה בדיקה לאן התקדמו בחייהם העיתונאים או הפרשנים שתמכו לפני ארבע שנים ביציאה למלחמה בעיראק. הראדר מיפה שמונה פרשנים בולטים, כאלה שלדעתו הם בין מעצבי דעת הקהל בארה"ב ובחן מי תמך במלחמה, ומי כבר אז לפני ארבע שנים, עמד כמטיף בשער.
במאמר על שמונת הפרשנים הוא כותב: "לבטח אלו אשר הזהירו אותנו מפני פלישה לעיראק מקבלים עכשיו הכרה וגמול, ואלה אשר דחפו אותנו לעבר האסון הזה מתמודדים עכשיו עם אמינות ציבורית שנקרעה לגזרים... מאחר שהמדינה שלנו תקועה במלחמה בלתי ניתנת לניצחון, ה'ראדר' תהה מה לא בסדר בעולמם של הפרשנים? אז בחרנו ארבעה פרשנים ומביעי דעות, שלפי דעתנו היו הכי משפיעים בטיעוניהם בעד המלחמה... וארבעה פרשנים שראו את הנולד מראש והיו מתנגדים עקביים".
מסקנתו של הראדר מעניינת: תומאס פרידמן מן "הניו-יורק טיימס", פיטר ביינרט ממגזין "הניו-ריפבליק", פאריד זקרייה הכוכב העולה של מגזין "ניוזוויק", וג'פרי גולדברג מן ה"ניו-יורקר" – כולם התקדמו בארבע השנים האחרונות, שיפרו את מצבם והם ממשיכים ליהנות מיוקרה ציבורית עולה. אף אחד מהם לא שילם מחיר מקצועי על התחזיות הנלהבות שלהם לפני המלחמה.
בעלי הטורים שהתנגדו בתוקף למלחמה: רוברט שיר מן "הלוס-אנג'לס טיימס", הפרשן השמרן ויליאם לינד, ג'ונתן של ממגזין "האומה" וסקוט ריטר, מי שהיה אחד מפקחי האו"ם בעיראק בעבר - כולם מדשדשים בקריירות שלהם ואינם לזוכים לשום הכרה, בשל העובדה שהתריעו מן הדקה הראשונה.
רוברט שיר פוטר ממקום עבודתו, גם בשל המצב הכלכלי הקשה של העיתון. ויליאם לינד כותב למגזינים קטנים, אף אחד לא מכיר בהיותו אחד השמרנים הבודדים שדיברו פומבית נגד המלחמה. ג'ונתן של ממשיך לכתוב לקהל קוראים קטן, וספר שפרסם על הטעות שבניסיון להפיץ דמוקרטיה בעולם לא זכה לשום תהודה. סקוט ריטר, אשר טענותיו דווקא מקבלות מעט במה לאחרונה, היה במשך זמן רב אדם שצוחקים עליו ומסבירים כמה הוא מנותק. (נגד האחרון אגב, בעל קריירה מדשדשת מטעמים אישיים, עומדים חשדות בביצוע מעשים מגונים).
"זמן די-סי" הוא מדור שבועי, שבו תביא כתבתnrg מעריבבוושינגטון את הסיפורים החמים ביותר מהבירה האמריקנית - התככים הפוליטיים, ההחלטות הגורליות, היחסים עם ישראל והיהודים והסיפורים הקטנים שמאחורי הכותרות הגדולות.
נא להמתין לטעינת התגובות
