עוד חוזר הניגון
לא רק שירי רבי ישראל נג'ארה מהמאה ה-16 קיבלו פרשנות חדשה במפגש המוזיקלי בין ברי סחרוף לאנסמבל יונה, אלא גם "עבדים" ו"לב שבור" שזכו לעיבוד רענן שחשף משמעות חדשה. עמית יולזרי היה בהופעה וחזר מוקסם
הערב שהתחקה אחר מסתורי המוזיקה האקסטטית היהודית, שצמחה בתקופת האימפריה העות'מנית ובהשפעת המוזיקה הסופית הטורקית, עמד בסימן גדול המשוררים היהודים במאה ה-16, רבי ישראל נג'ארה. במהלך חייו התגורר בצפת, בדמשק ובעזה, והיה מראשוני המשוררים שהתאים את מילות שירי הקודש שחיבר ללחנים לועזיים שקנו אחיזה בקרב היהודים.
מעבר לעושר יצירתו, הבחירה בנג'ארה אפשרה למארגני הערב להיתלות באילנות גבוהים ולהראות שכבר לפניהם היה מי שהעז לשלב את שירת הקודש עם "נגינת החולין". סחרוף, שגדל באיזמיר שבטורקיה וביצע שניים משיריו של נג'ארה ב"יהודה הלוי פינת אבן גבירול", כבר הגדיר בעבר את יצירתו של המשורר הפייטן כמעוררת השראה. "הוא הפליא בכתיבת שירה עברית, והלחין את מרבית שיריו ", כתב אז בתוכניית המופע. "אני אוהב את המקצב, את התנועה המוזיקלית ואת השפה שבה הוא משתמש".
הערב נפתח בתצוגת תכלית של אנסמבל הנגנים, שלקחו על עצמם כמשימה להחיות את המוזיקה המזרחית ולהציע אלטרנטיבה, כהגדרת המנהלת המוזיקלית שלהם, פרופ' חביבה פדיה, לשבלונות שלה כפי שבאות לידי ביטוי ב"מוזיקת הקסטות" שבלעה את האותנטיות בעולם הפיוט.
כיצד עושים זאת? קודם כל על ידי שימוש בכלים רבים ממסורות מוזיקליות מגוונות, כמו חליל הנאיי (איתמר שחר) מהמסורת הסופית הקדומה, כלי הקשת העדין טנבור (נאור כרמי) מהקלאסיקה הערבית, כלי המיתר הטורקי סאז (אליהו דגמי) ושלל כלי הקשה (אסף זמיר ומשה ינקובסקי).
בקדמת הבמה ניצב החזן והפייטן יהודה עובדיה-פתיה שנתן בקולו, וסייע לו בשירה אסף פדיה. לאחר חמישה קטעים ארוכים ובנויים היטב, בהם הקפיד פתיה לשלב בין סלסוליו העתיקים לקטעי סולו אתניים שלא הפריעו זה לזה, הגיע הרגע המסקרן לו ציפה הקהל.
ברי סחרוף עלה לבמה ופתח בביצוע משותף עם האנסמבל לאחד משיריו של נג'ארה, "ירעד ליבי".
אופי השירה המסורתי של פתיה פגש בקול המסור הצורב של ברי, והשניים, יחד עם הליווי המוזיקלי, העניקו לשיר העתיק פרשנות חדשה כאשר פזמונו החוזר המקורי המגיע מטורקית "ין ין ין" הפך אצל סחרוף ל"יה יה יה" רוקנרולי מחוספס.
בהמשך ביצע סחרוף שלושה משיריו, בביצועים חדשים. לשיר "לב שבור", קדמו דברי פתיחה של פרופ' פדיה, שתיארה בהתרגשות מתוך סיפורו של רבי נחמן מברסלב, "הלב והמעיין", כיצד משתוקק הלב למעיין, ממנו התרחק ואליו הוא עורג, והסבירה מדוע אין דבר שלם בעולם מלב שבור. הביצוע היה מחשמל והעניק מבט מעודכן על השיר המוכר, כאשר המילים והלחן חברו בעוצמה למטען שהם נושאים בקרבם,
כך גם הביצוע ל"עבדים", שנכרך ב"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", שמתאר את גלות בבל הארוכה והמפוארת, בה נוצרה אחת היצירות המונומנטאליות של העם היהודי, התלמוד הבבלי. מהמילים הלא ברורות לכאורה של סחרוף, "על נהר אספירין ישבנו...", עלה ונחשף רובד נסתר שמבטא כיסופים וערגה למשהו טוב יותר. לסיום, חתם סחרוף, בליווי האנסמבל, את שיריו ב"עוד חוזר הניגון", שהיה נכון מעין כמוהו לסיום השילוב המוזיקלי.
העיבודים החדשים לשירים המוכרים, שהושמעו פעמים כה רבות עד שהם מסתכנים בשחיקת המסר החבוי בהם מפאת החזרה עליהם, הביאו לכך שלא רק סחרוף חידש את נג'ארה והראה כי המשורר עדיין רלוונטי לשנות ה-2,000, אלא גם האנסמבל רענן את ברי, הפנה את הזרקור לסאב-טקסט הגנוז בשיריו ובכך הוציא אותו לאור וגרם לו להתגלות.
מסורת שאינה משכילה לרענן את עצמה ולהתאים את תכניה למציאות העכשווית, תישאר לעד כמסורת בלבד, וככזו תאבד את הכוח היוצר שלה ותהיה רלוונטית רק בגדר זיכרונות מבית אבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
