עוף החול
"תזיזו ת'רגליים" שוב מעלה לכותרות את הפינגווינים, וזו הזדמנות מצוינת להבין איך הם באמת מסתדרים בארץ, עם החום, החול והמאווררים
מכיוון שהפינגווינים הקיסריים מחזרים בהשמעת קולות שאפשר להגדיר אותם כשירה וזהו גם, על פי סרט האנימציה, כרטיס הכניסה החברתי שם. הסרט מספר על פינגווין חריג שלא מצליח לשיר, אבל מצטיין דווקא בריקוד סטפס, ואיך הוא הופך את המגבלה שלו ליתרון.
אבל הפינגווינים הקיסריים הפופולריים הם רק אחד מששת המינים של משפחת הפינגווינאים. בני המשפחה הם עופות, שבשל תנאים סביבתיים הפסיקו לעוף והעבירו את זירת הפעילות שלהם למים. בשונה מעופות מים אחרים, הם משתמשים לשחייה בכנפיהם שהפכו למעין סנפירים, ולא ברגליהם. מכיוון שאינם נוהגים עוד לאתגר את כוח הכבידה, עצמותיהם של הפינגווינים אינן חלולות כמו בשאר העופות אלא מלאות, ואף מעניקות להם יתרון בתחום הצלילה, שלה הם נדרשים בחיפוש מזון (ועוצרים תוך כדי כך את נשימתם).
הפינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי, מאנטרקטיקה ועד איי גלפגוס, אבל כדי לראות אותם בשר ודם, לא צריך להרחיק לשם, אפשר לסור לגן החיות הקרוב. אבל בעוד שבגן החיות בסן דייגו, למשל, מציגים פינגווינים קיסריים וארקטיים אחרים בתצוגה סגורה וקפואה, בגני החיות בישראל מסתפקים בפינגווינים שרגילים למזג אוויר נורמלי יותר, שמוצאם בדרום אפריקה או בדרום אמריקה.
בספארי ברמת גן ובגן החיות התנ"כי בירושלים אפשר למצוא את נציגיו של הפינגווין האפריקני (Sphensicus Demersus) הנקרא גם שחור הרגל או הפינגווין החמורי, בגלל נטייתו להטיל את ראשו לאחור ולנעור בקול כאחד החמורים. הפינגווינים הללו לא נחמסו מהטבע חלילה, כולם נולדו בשבי והגיעו מגני חיות באירופה. בספארי בנו להם לאחרונה מתחם חדש עם מצע של חול ובריכת גלים.
במחילות שנחפרו מסביב מטילות הנקבות את ביציהן, ובני הזוג דוגרים יחדיו ואחר כך מטפלים בגוזל באופן שיתופי בראשית דרכו. אבל בגן חיות כמו בגן חיות, צריך להתרגל לאכול מידי אדם והגוזל מופרד בשלב מסוים מהוריו, כדי לעבור "החתמה" במשך 40 יום, כלומר להתרגל לנוכחות המטפלים והאכלה מידיהם. התהליך הכרחי בהתחשב בכך שהוריו יתקשו לספק לו מזון בעתיד, כפי שהיו עושים בטבע.
אביזר נוחות חשוב במתחם הפינגווינים הוא המאווררים. אבל מאחר שלא מדובר בפינגווינים שבאו מן הכפור, האוורור לא נועד לקרר אלא לגרש זבובים ויתושים. הפינגווינים רגישים מאוד לעקיצות חרקים, בעיקר אם הם נושאים את מלריית העופות הקטלנית. שגית הורוביץ, דוברת הספארי, מספרת שכבר היו מקרי תמותה בספארי על רקע זה. אגב, גם כל להקת הפינגווינים ששכנה בעבר ב"חי כיף" בראשון לציון מתה לפני כמה שנים מהמחלה, וכיום לא מחזיקים שם פינגווינים.
בגן החיות התנ"כי, מספרת המטפלת יהודית נשר, פתרו את בעיית העקיצות בעזרת רשת צפופה המקיפה את כל המתחם ומגובה גם במאווררים המופעלים בלילה. נוסף על כך, הפינגווינים מקבלים טיפול מונע נגד המלריה. "הם עופות רגישים מאוד", היא אומרת. "קשה מאוד לגדל את הגוזלים, רק בשנה האחרונה מתו לנו שלושה גוזלים ממחלות שונות".
גם ב"חי פארק" בקריית מוצקין אפשר לחזות בפינגווינים, אבל ממין ההומבולט (Sphenicus Humbolti), שמוצאו בפרו ובצ' ילה. משה נמימי מנהל הגן מספר שבמולדתם הם חיים בחוף, ורגילים לטמפרטורה של עד 38 מעלות, ולכן ההסתגלות למזג האוויר של קריית מוצקין היתה קלה: "הם זקוקים למים מלוחים, ולכן בנינו להם אגם מלוח בהשקעה של 300 אלף שקל, וכוכים שמדמים את הסביבה הטבעית". מאווררי הענק שהוצבו גם כאן מיועדים דווקא לצינון בימים החמים. חרקים עוקצניים אינם מצויים במוצקין, לדברי נמימי.
אבל בעוד שבגני החיות זוכים הפינגווינים לטיפול מסור, בטבע מאיימות עליהם סכנות רבות מצד טורפים, כמו חמסנים (עופות החומסים את ביציהם ואת גוזליהם), כלבי ים, לווייתנים וכרישים. גם האדם אינו טומן ידו, ומזהם את מי הים בנפט שנדבק לגופם והורג אותם באיטיות, ואף מחריב מושבות קינון שלמות לצורך כריית הלשלשת של הפינגווינים, שנחשבת לחומר דשן משובח.
נא להמתין לטעינת התגובות
