השליח היהודי של אלוהים בחיל הים האמריקני
קומנדר אלסון משרת באקדמיה של חיל הים בארה"ב ותפקידו לעזור לחיילים היהודיים לשמור על המסורת. לכן הוא מלמד אותם לבנות חנוכיה משאריות כלי נשק
"בדרך הוא היה צריך להילחם באנטישמיות, שהיתה דבר נפוץ אז בחיל הים, והוא היה צריך גם לשבת בכלא. לאחר שהוכיח את חפותו הוא שב לשירות, התקדם והצליח להביא לביטול עונשי ההלקאה, מהם סבלו בעיקר יהודים", תיאר אלסון בהתרגשות. "סיפור מדהים".
הסיפור אותו סיפר אלסון, הוא סיפורו של אוריה לוי שהיה קצין יהודי בצי בראשית המאה ה -19. לדעתו של אלסון, סיפורו האישי של לוי משפיע על השירותם הצבאי של היהודים בחיל הים, מאז ועד היום.
"בואי, תתקרבי לכאן. את רואה מה כתוב?", הוא מצביע על פאנל מזכוכית בכניסה לבית הכנסת על שם אוריה פיליפס-לוי. על הפאנל כתוב "ימאי, אמריקני, יהודי".
האם יש חשיבות לסדר שבו הדברים כתובים?
"אוהו. ועוד איך יש לזה חשיבות", רועם רבי אלסון. "וזה גם מה שאנחנו מנחילים לצוערים היהודים כאן באקדמיה של חיל הים. אתה חייב קודם כל להיות לוחם, אחר כך פטריוט אמריקני והיהדות, מבלי לפגוע בחשיבותה, באה בסוף".
בהמשך מבקש הרבי להבהיר כי היהדות חשובה לא פחות מן הפטריוטיות. "הצוערים ואני יהודים גאים, ולאחר מכן קציני חיל הים".
אלסון מתרוצץ בבית הכנסת של חיל הים, מדלג בין ספסלי העץ הצבאיים, מקפץ על הבמה, מראה לי את ארון הקודש המעוצב, ומדגיש כל פרט ופרט בארכיטקטורה המיוחדת של בית הכנסת. "הארכיטקט, שכלל לא היה יהודי, נשלח להשתלמות מקצועית בישראל כדי לקבל רעיונות איך לתכנן בית כנסת בתוך בסיס", סיפר.
התוצאה הארכיטקטונית מהממת. בתוך בית הכנסת יש תחושה של בטן אונייה. ביציע תלויות רשתות אקוסטיקה לבנות, משל היו מפרשים. "את רואה את הקיר הגדול
קומנדור אירווין אלסון חזר לא מזמן משירות בעיראק. פעמיים יצא לשם למה שמכנים בסלנג האמריקאי הצבאי "סיור". סיורו הראשון שלו במדינה המדממת נמשך תשעה חודשים. לאחר הפוגה של כמה חודשים על אדמת ארצות הברית, הוחזר רבי אלסון לחזית ל"סיור" נוסף, קצר יותר, בן חמישה חודשים.
הוא התקדם עם הגדודים הקרביים בחזית, נכח בקרב על פאלוג'ה, ודאג לספק שירותים דתיים בכל מקום בו היה. באחת מנסיעותיו בשטח, חטף רכבו של הרבי הנייד כמה יריות ורק זינוק הצידה בשילוב עם לוחם שחיפה עליו, הצילו את חייו.
"אבל, המשימה הקשה של חיי היתה כאשר חזרתי לארצות הברית. הוצבתי בסן-דייגו כדי לבשר למשפחות שבנם או בתם החיילים נהרגו בעת משימה", סיפר. "הלוואי ותיגמר המלחמה".
היום משרת הרבי באחד המקומות החשובים ביותר בצבא ארה"ב - האקדמיה של חיל הים באנאפוליס, המהווה מעין פס ייצור למנהיגים: בין בוגריה היו ארבעה דורות של שושלת מק'קיין, בינהם ג'ון מק'קיין, המועמד הבולט של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. גם נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, הסנטור הטרי ג'יימס ווב, ויו"ר המטות המשולבים, הגנרל פיטר פייס.
בשנה האחרונה, מאז הוקם בית הכנסת היפה בעיקר במימון תורמים פרטיים, עסוק רבי אלסון בלהכשיר צוערים לחיים צבאיים, ולשלב במקביל את המסורת היהודית. הוא משמש גם כחזן, עורך תפילות, חתונות, בר מצווה וחגים יהודיים.
"תסביר לי, במדינה שבה יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, כיצד אתה מסביר את קיומו של בית הכנסת בתוך בסיס צבאי?", אני מנסה להבין. אלסון מספר על האנטישמיות שהיתה מנת חלקם של היהודים בחיל הים. על הפקודה שהיתה בתוקף עד לפני דור, לפיה היו חייבים כל הצוערים לצעוד בימי ראשון לכנסיה ולהאזין לתפילות.
"בשנות ה-60, אחרי שמעט הצוערים היהודיים שהיו כאן התמרמרו על החובה ללכת לכנסייה, הקל חיל הים במעט את הכללים. הם נתנו לבחורים היהודים לצעוד יחדיו, במה שכונה במשך אותן שנים כ'חבורת הכנסייה היהודית'. אלסון סיפר כי הם היו צועדים לבית הכנסת מחוץ לגבולות הבסיס, וגם עורכים את תפילת השבת ביום ראשון, ביום הקדוש לנוצרים.
בבית הכנסת היהודי של אנאפוליס, מספר אלסון, היה מחכה להם הרבי המקומי. מעבר לתפילות ושיחה על פרשת השבוע, הוא נהג להגיש להם כיבוד, וגם להזמין לשם בחורות יהודיות למעין אירוע חברתי. "מהר מאוד הלכה וגדלה 'חבורת הכנסייה היהודית', כי כל הצוערים הנוצריים פתאום רצו להגיע לתפילות בית הכנסת בעיקר בשביל לראות את הבנות".
היום בחיל הים היחס הוא כמובן אחר. השתתפות בתפילות היא רק מבחירה, ולצוערים היהודים יש בית משלהם, במרחק הליכה מאגף המגורים.
החבר'ה היהודים מתכנסים בספרית בית הכנסת, אוכלים ביחד פיצה כשרה, מפטפטים ומקשיבים לתקציר פרשת השבוע ולהמלצות הרבי לקראת החגים. אחר כך נתקלתי במחזה המוזר הבא: הלוחמים הקשוחים עוברים לפעילות שכוללת חיבור תרמילים ריקים והפוכים על פיסות עץ בצורת מטוס.
כן, הבנתם נכון, הימאים הפטריוטים והרציניים הללו יושבים כאילו היו בגן חובה, ומדביקים ביחד חנוכיות קטנות, "כדי שכל אחד יוכל להדליק משהו בשבוע הבא".
הרבי מחלק להם הוראות. "תזהרו לא לגעת יותר מדי בפנים התרמיל, אולי יש שם שאריות אבק שריפה. אפשר גם לקשט את העץ ואפשר להדביק את התרמילים על חפצים אחרים", הוא מרביץ בהם תורה. והנה, זו בעצם האינטגרציה המושלמת של חייל יהודי בצי אמריקני – כאשר כל אחד מן הצוערים מדביק לעצמו חנוכייה משאריות של כלי לחימה.
רבי אלסון מזמין אותי להצטרף למפגש היהודי-חברתי של יום שלישי. "אתה חושב שיהודים לא מסתדרים כל כך טוב עם צבא?", שאלתי. "מה פתאום? מאה מתוך 4,000 הצוערים הם יהודים - שיעור דומה לאחוזם באוכלוסיה הכללית", הסביר. "חוץ מזה, אחרי שתפגשי את דימטרי שווץ, כבר לא תופתעי מההשתלבות של היהודים בצבא".
שווץ הוא ימאי צעיר, גבוה, חסון ויפה. עיניים מעט מלוכסנות, מבט ביישן ומבטא רוסי כבד. ניגוד גמור לדימוי שלי על דמות היהודי האמריקני. "אני דימטרי שווץ, בן 21. נולדתי בקייב. ההורים שלי יהודים וסבתא שלי גרה בישראל. כאשר הייתי בן חמש עברו ההורים לפילדלפיה וקיבלו אזרחות אמריקנית. ואני התחלתי להתאמן באגרוף כבר בגיל שש".
גם בחיל הים שמר דימטרי על תחביבו. הצבא מאפשר לו להתאמן במקביל לארבע שנות האקדמיה, וכאשר יסיים, כך הוא מספר, הוא רוצה ללכת לשרת במשחתות. "מה משך אותך בגיוס לחיל הים?", אני שואלת. "רציתי להשיב לאומה האמריקנית טובה, לאחר שקיבלה את משפחתי ברוחב לב", הוא מסביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
