בחקירה אנסו אותי שוב
הוא היה חבר משפחה קרוב, שהציע לה עבודה. אח"כ הגיעו הנגיעות והדרישה לקיים יחסי מין. במשטרה ניסו למנוע תלונה, ורק הפוליגרף חשף: ורד דוברת אמת
לרוע מזלה של המתלוננת מהדרום, תלונתה אינה עוסקת באישיות מתוקשרת בעלת עניין לציבור. למזלו הטוב של הנחשד בשורה של תקיפות מיניות וניצול מעמדו כמעביד של המתלוננת, הוא איננו אישיות מתוקשרת בעלת עניין לציבור.
וכך, בשעה שהמשטרה מפעילה את כל התותחים שלה, ובצדק, לבירור התלונות נגד נשיא המדינה, ובשעה ששר המשפטים לשעבר חיים רמון מתמודד בבית המשפט עם כתב אישום על מעשה מגונה בחיילת על סמך נשיקה שהיתה או לא היתה עם הלשון, בעקבות לחץ מאסיבי שהפעילה המשטרה על החיילת להתלונן, יושבת בביתה שבאזור הדרום, מוכה נפשית ופגועה, אישה צעירה, קוראת את הסיפורים בעיתונים, ומתפרקת לחתיכות.
אם לשפוט על פי מפגש הסיפורים הזה, לא כדאי לך להיות חשוד מפורסם. המשטרה תעוט עליך ותעשה ממך "מקרה מבחן" ומודל לחיקוי בכל האמצעים. מצד שני, לא כדאי לך להיות קורבן לפגיעה מינית בפריפריה, בשולי המדינה. המשטרה תעשה הכל כדי שלא תגישי תלונה, תחקור אותך ברשלנות פוגענית, לא תתאמץ לאסוף עדויות, ויחד עם הפרקליטות יראו בך זבוב טורדני שמטרטר את המערכת העמוסה לעייפה.
הסיפור המובא להלן הוא גרסתה של המתלוננת, בצירוף בדיקת פוליגרף שביצע מכון הפוליגרף אוראן למתלוננת עבור מעריב, ובה היא נמצאה דוברת אמת בשאלות הנוגעות למגעים המיניים שהיו ביניהם ולהכחשתו את הדברים בעימות.
בדצמבר 2003 ביקשה ורד (שם בדוי), אז בת 25, תושבת יישוב קטן באזור הדרום, להתנער מתקופה קשה בחייה, למצוא עבודה, להתרחק מהבית ולהיות עצמאית. חבר קרוב של המשפחה, שכן מהיישוב שבו התגוררה משפחתה, רב-גברא בתחום החינוך לנוער במצוקה, הציע לה עבודה בתחום וסלל לה נתיב הצלה, משכורת נאה ותפקיד אחראי. הוא סייע לה לבחור דירה בעיר המחוז כדי להקל עליה והבטיח שחלק מתנאי השכר שלה יהיה גם השתתפות בדמי השכירות.
"ערב אחד הוא הסיע אותי הביתה והתחיל להגיד לי שהוא רואה בי בחורה סקסית ולא רק עובדת שלו או הבת של החברים שלו. בדרך הוא סוטה מהכביש ומתחיל לנגוע בי. אמרתי לו שאמא שלי מצפה לי ושהיא תתפלא אם אתאחר, ובגלל שפחדתי שיתקוף אותי, נתתי לו להבין שמחר ניפגש. נסענו הביתה. אחרי המקרה הזה התחמקתי ממנו במשך זמן מסוים".
מכאן מתחילה, על פי גרסתה, מסכת של תביעות מיניות, והיא מפרטת אותן בקול רועד ובעיניים דומעות. הוא תבע, והיא מצאה את עצמה בחדר סגור, במשרד, במתקן החינוכי שבו עבדה, מוחה, מסרבת,
היא התחמקה, היא החליפה תפקיד כדי ששעות העבודה שלהם לא יחפפו, היא נמנעה מלהישאר לישון בדירה השכורה (שבתשלום שכירותה לא השתתף בסופו של דבר כחלק מתנאי השכר), היא ביקשה שיפסיק, אבל הוא בא אליה לדבריה לדירה עם חבילת קונדומים חדשה, ביקש לממש את ההשקעה. שוב התחמקה מקיום יחסים מלאים. חפיסת הקונדומים נשארה חתומה. "הרגשתי תחושה של מלכוד, תחושה של פחד גדול מאוד. ידעתי שאני פשוט צריכה לתת לו לגמור וללכת". אחרי שהלך - נשברה.
"לא יכולתי לעזוב את העבודה כי פחדתי שזה יתפרש במשפחה ככישלון שלי, ולא יכולתי להסביר להורים שלי למה כל כך רע לי. בגלל שהתחמקתי ממנו, גם היחס שלו אליי בעבודה הפך עוין, השכר קוצץ, לא קיבלתי משמרות ולא יכולתי להסתכל עליו. ביקשתי לצאת לחופשה".
בחופשה המשפחתית שיתפה את דודתה, שוטרת במשטרת ישראל, בסוד ההטרדות של המעביד. דודתה ביקשה ממנה להתפטר מהעבודה. ורד התפטרה, הלכה לרואה חשבון להסדיר את הפיצויים המגיעים לה, ושלחה את דודתה לבקש ממנו שישלם לה את המגיע לה. הדרישה הזאת העלתה שורה של שיחות טלפוניות, שבמהלכן היו גם חילופי דברים הנוגעים להטרדות המיניות. "מה יש לבוס לקנות לעובדת שלו קונדומים?", סנטה בו הדודה. "היא כמו בת שלי, אני דואג לה", מספרת ורד שהשיב. "מי שקונה קונדומים לעובדת שלו, הכוונות שלו ברורות", הטיחה בו הדודה וביקשה שייפגשו.
"נפגשנו שלושתנו בבית קפה, דיברנו איתו על הכסף שהוא חייב לי, לפי הדף עם החישובים שהבאתי איתי, וכל הזמן מדברים מסביב ולא על מה שהוא כפה עליי לעשות. אז דודה שלי נכנסה לשיחה, שאלה אותו איך הוא לא מתבייש לנצל את הסמכות שלו ולהטריד אותי, בעצם ממש לאנוס אותי, כדי שהוא יבוא על סיפוקו. הוא הוריד את הראש ואמר: 'אני מודה, אני מעדתי, ואני אלמד מהמקרה הזה להמשך דרכי'. היה לי בתיק טייפ מנהלים, אבל לצערי לא היה לי אומץ להכניס את היד לתיק ברגע הנכון ולהקליט את השיחה".
ורד לא הקליטה את חילופי הדברים האלה. מאוחר יותר, כשפגשה אותו בעימות שערכה ביניהם המשטרה, אחרי שהלכה להגיש תלונה על מעשי אונס שעשה בה, הוא הכחיש לדבריה מכל וכל שהיה ביניהם מגע מיני כלשהו. הכחיש שקנה לה קונדומים וצחק לה בפניה יחד עם החוקר, כשהציעה למשטרה לקחת את החפיסה הסגורה עדיין ולבדוק את טביעות האצבעות שלו כדי להוכיח שאינו דובר אמת. על זה אומרת ורד: "אם המתלוננת של קצב היתה באה ואומרת שיש לה חבילת קונדומים שהוא קנה לה, הם היו קופצים על החבילה הזאת ולוקחים טביעות אצבעות או עושים חקירה כלשהי סביב זה".
המשא ומתן על גובה הפיצויים הניב תשלום חלקי בלבד. אבל ורד, בהתייעצות עם עורכי הדין ניר ושגיב רוטנברג מתל-אביב, החליטה באוקטובר 2004, כשלושה חדשים אחרי שהפסיקה לעבוד אצלו, להגיש תלונה במשטרה. לטענתה, בלי קשר לתביעות הכספיות. את החוויה הזאת היא לא יכולה לשכוח, מתקשה לסלוח עליה ולא מוצאת ממנה מנוחה. "בחקירה אנסו אותי פעם שנייה", אומרת ורד, שהגיעה למשטרה ללא ליווי של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בדרום.
היא ממשיכה ומצטטת מתוך מכתב התלונה ששלחה למשטרה בעקבות החקירה: "הכניסו אותי אל אחת החוקרות. היא שאלה שאלות ואני עניתי. בשלב מסוים בחקירה נכנסו שוטרים וחוקרים ודנו בנוכחותי בשאלה אם זה אונס או מעשה סדום. לאחר מכן ביקשו שאמשיך לתת עדות בנוכחות מספר שוטרים וכשדלת החדר פתוחה. המעמד היה קשה לי וביקשתי שיסגרו את הדלת. החוקרת אמרה לי: 'זה בסדר, אף אחד לא שומע', ואני התעקשתי שיסגרו את הדלת.
"(. . .) אחרי שעה וחצי בערך החוקרת נאלצה ללכת כי בן זוגה חיכה לה בחוץ, והיא העבירה את התיק לחוקרת אחרת. גם לה היו טלפונים כל מספר דקות, אנשים נכנסו ויצאו, ואני אמרתי שקשה לי להתרכז.'כאלה התנאים אצלנו', היא ענתה לי. כשהחוקרת ראתה שאני מבולבלת וקשה לי, היא הוציאה אותי מהחדר, אמרה שהיא לא מסוגלת להתמודד איתי והעבירה אותי לחוקרת לעבירות מין שכבר פגשתי בשלב מוקדם יותר של החקירה הזאת (כל השמות שמורים במערכת - טל"ש).
היא פתחה ואמרה שהתיק בעייתי מאוד, שהיא רוצה לעזור לי ושעורכי הדין של הנאשם יעשו ממני קציצה. לכן היא מציעה לי להגיד שכל מה שסיפרתי היה שקר, ואז תוגש נגדי תלונה על עדות שקר והיא תדאג שהתלונה תבוטל ויסגרו נגדי את התיק. "'תצאי החוצה, אל תתקשרי לעורכי הדין שלך, ותחשבי לבד מה את רוצה לעשות', היא אמרה לי ושלחה אותי מהחדר. התקשרתי לעורך דין ואמרתי שאני עומדת על האמת. הוא חיזק אותי. חזרתי לחדר ואמרתי שהכל אמת ושאני לא חוזרת בי.
החוקרת המשיכה ללחוץ, נתנה לי דוגמאות מהעבודה שלה ובאיזה שלב גם אמרה שכמו שהעבודה שלה קשה לה ונכנסת לה לחיים עד כדי שמוציאים אותה לחופשה, ככה אולי העבודה שלי עם נוער עם בעיות נפשיות משפיעה עליי ואני נהייתי פסיכית. כאילו שבכלל המצאתי הכל בהתקף פסיכוטי. כשעמדתי על דעתי שאני לא משוגעת ושאני רוצה שהאדם הזה ישלם על מעשיו, היא אמרה לי:'תגידי שביצעת מין אוראלי כי רצית. את סתם מסבכת את התיק', ואני השבתי לה שזה לא נכון. אמרתי לו שאני לא רוצה, ואני לא אשנה את גרסתי".
אבל גם בדרום החוקרות נחושות, מתברר. רק בכיוון מסוים. החוקרת לא ויתרה. "היא אמרה לי שאני לא מבינה מה זאת הטרדה מינית, ושאצלם בתחנה כל הזמן מתבדחים. כדי להוכיח לי היא קראה לשוטר פנימה ואמרה לו שהיא רוצה להשתין. והוא ענה לה: 'בואי, אני אבוא איתך ואשים לך משהו למטה'. היא צחקה, הוא יצא, והיא אמרה לי: 'את רואה? זה היה נורא?'. אני נשארתי קפואה במקומי, לא הבנתי מה קורה שם".
החקירה ארכה מספר שעות, והיא נגמרה, לדברי ורד, כשחברה של החוקרת האיצה בה לבוא לסידורים בבנק. ורד נשלחה לביתה בלי מספר תלונה, ללא הפניה למרכז סיוע, מרגישה מושפלת והמומה. בעימות שאליו זומנה הכחיש, כאמור, מעבידה את כל טענותיה. ורד הרגישה שקיימת היכרות מוקדמת שלו עם החוקר, אולי מתוקף העבודה המשותפת באזור פעילותו.
ורד הציעה בעימות ללכת לפוליגרף, החשוד נאלץ להסכים, אבל מעולם, ככל הידוע, לא הגיע לבדיקה. ורד מצדה דווקא הלכה לבדיקה שזימנה לה המשטרה בהמשך להסכמתה, בליווי מיכל, נציגת המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אבל משום מה נאמר לה שם כי לא תוכל לעבור את הבדיקה בעת שהיא מטופלת בכדורי הרגעה (בעקבות האירועים הללו היתה בטיפול פסיכיאטרי מסוים). על כן לא נחקרה. את דודתה לא חקרו מעולם בנוגע למה ששמעה מהחשוד שהכחיש הכל בעימות.
הפעם היחידה שדודתה השוטרת זומנה לחקירה כלשהי היתה במחלקה לחקירות שוטרים ביחס לתלונה שהגיש החשוד נגדה על איומים בסחיטה. זה היה בעקבות חילופי הדברים ביניהם, כשתבעה שישלם לאחייניתה את החוב הכספי ואיחלה לו בערב יום כיפור שיסבול ביום הקדוש בגלל התנהגותו. התלונה הזאת נגדה לא הבשילה עד היום לכלל תיק חקירה. "הרגשתי שלא מקשיבים לי, שממש לא רוצים להאמין ולהתייחס לתלונה. מאז אני לא מסוגלת לעבוד, אני מתקשה ליצור קשר, אני מאשימה את עצמי שאולי טעיתי בדרך. לא נתפס שאדם עושה לך דבר כזה ואת ממשיכה ללכת לעבודה ונותנת לזה לקרות".
וזה בערך גם מה שאמרו בפרקליטות כששאלנו למה סגרו את התיק. שם ובמרחב המקומי שבו נחקרה תלונתה ההסבר החלקי שקיבלנו שלא לייחוס היה: "היא התלוננה בדיעבד", "היא נכנסה למשא ומתן על כסף", "היא המשיכה לעבוד שם".
המתלוננות נגד הנשיא קצב התלוננו בדיעבד - הקשינו בפרקליטות - המשיכו לעבוד אצלו, ואחת גם נכנסה למשא ומתן על כסף, על פי המדווח, ולא על פיצויי פיטורים כמו במקרה של ורד, ולמרות זאת כבוד הנשיא נחקר שוב ושוב, וצפוי נגדו כתב אישום חמור. נענינו במשיכת כתף או לחלופין בטענה ש"כל תיק לגופו", ונגד טיעון כזה קשה להתווכח.
במשך שנה וחצי התיק שכב בפרקליטות, תקופה שבמהלכה נפגשה עם הפרקליט בדרום לריאיון ושמעה ממנו ציטוטים שלכאורה אמרה בחקירה ושלטענתה לא היו ולא נבראו. צריך לציין שטענות על סילוף ציטוטים מתוך חקירת משטרה הן שכיחות למדי, וידוע כי אנשים חותמים בסוף חקירה מייגעת על דפי העדות בלי לקרוא אותם ומוצאים בהם אחר כך דברים שלא נאמרו. כבר היו דברים מעולם.
רק יומיים אחרי ששוב קיבלה ורד תשובה בת מילה אחת: "סבלנות", לאחר ששאלה מתי תהיה החלטה בתיק שלה, פנינו אנחנו למשרד המשפטים בשאילתא על העיכובים בבירור התיק הזה, וכבמטה קסם קיבלה ורד תשובה מהירה. ההחלטה בתיק: נסגר מחוסר ראיות מספיקות. לא מחוסר אשמה.
"עכשיו ממש התרסקתי. אני רואה בטלוויזיה את הדיווחים על הטיפול בתלונות נגד נשיא המדינה, אני רואה את המשפט שעושים לחיים רמון, ואני לא מבינה איך אצלי לא חקרו כמו שצריך, לא דיברו עם דודה שלי, לא ניסו להוכיח שהוא שיקר בעימות כשהכחיש הכל מכל וכל. כמה נשים צריכות להיאנס בידי אותו אדם כדי שהמשטרה תראה דפוס ותחקור כמו שצריך?", היא שואלת, נחנקת מדמעות.
האיש, מפעיל מתקן חינוכי, ממשיך בעבודתו, וורד אומרת: "יש לי חברה שהיתה חניכה באחד המוסדות שניהל. אין לה אף אחד בעולם. הוא סייע לה, שכר לה דירה, והיא ביום אחד לקחה את הדברים שלה וברחה. כשעורך הדין שאל אותי אם היו עוד כאלה שנפגעו ממנו, נפל לי האסימון. הבנתי שהיא גם עברה דבר דומה ופניתי אליה בשאלה. היא לא רצתה לדבר על זה ולכן אין לי הוכחה, אבל יש לי חשש כבד שלא הייתי היחידה".
ורד לא מתכוונת לוותר. בדעתה לערער על החלטת הפרקליטות. "אני לא מפחדת לעמוד מול סוללה של עורכי דין", היא אומרת. "אני חייבת לסגור את הסיפור הזה ולהתחיל לחיות מחדש. בינתיים אני לא מצליחה. הכי נורא זה שבכל אחד אני רואה תוקף. באבא שלי, באח שלי, בדודים. זה לא המקרה של האונס הקלאסי. זה חבר מאוד טוב של ההורים שלך. כאילו אבא שלי בא ועושה לי את זה. אני מרגישה שמערכת החוק, המשטרה, הפרקליטות, כולם עשו יד אחת נגדי. אני מרגישה מושפלת, אני מרגישה שאין צדק. כמו שהורגים נמלה וגם מוחצים אותה".
ורד העבירה בדצמבר 2004 באמצעות עורך דינה תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) נגד אופן חקירתה במשטרה, ולמרבה הפליאה, התקבלה תשובה ממח"ש שהנושא אינו בתחום חקירת המחלקה הזאת במשרד המשפטים, ועל כן הועבר לבדיקת המחלקה לתלונות הציבור. מהמחלקה לתלונות הציבור קיבלה ורד תשובה ולפיה לא נמצא כל בסיס לתלונה שלה. אבל בבירור שנעשה אצל קצין החקירות במרחב שלה בנוכחות מיכל, המלווה ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, העידה המלווה שהחוקר הבכיר הסכים כי היו פגמים בחקירה ואף העיר לחוקרת.
עורך דין שגיב רוטנברג: "הדהים אותי שעוד לא הספיקו לבדוק מה היא אומרת וכבר ניסו לשבור אותה לחתיכות, ניסו להכריח אותה להיות שקרנית. זה לא תיק של מילה מול מילה, פה יש גם את דודה שלה, שאומרת שהוא התוודה בפניה ולא חקרו אותה בכלל. אנחנו רואים שמגישים כתבי אישום על דברים שיש בהם הרבה פחות ראיות. מזל שהיא בחורה חזקה. את הדברים הפשוטים ביותר הם לא עשו, הכל כדי לא לעשות. אני מוטרד מהאפשרות שהם פועלים ככה מול נשים אחרות ולא לכולן יש את האומץ ואת הכוח להמשיך".
מיכל, המלווה מטעם המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית בדרום: "המחאה הראשונה שלי היא נגד פרקליטות המדינה על הנוסח של 'חוסר ראיות'. זה נוסח פוגע ומעליב, ולא אומר שום דבר לאף אחד. מוכרחים לשנות את הנוסח הזה. הדבר השני הוא אורך ההליך. אני מעריצה את פרקליטות דרום. הם עובדים בלי סוף בכל שעות היום וגם בפגרה, אבל עובדה שזה נתקע. המון זמן. זה נתקע במשטרה ואחרי זה בפרקליטות ולוקח המון זמן לחומר לעבור מהמשטרה לפרקליטות".
תגובת דובר משרד המשפטים: "לאחר בדיקה מעמיקה החליטה פרקליטות מחוז הדרום לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות. מטעמים של צנעת הפרט לא נפרט את חומר הראיות. בכל הנוגע למשך הטיפול נציין כי התיק הגיע לפרקליטות לפני שנה וחצי וטופל בקצב האפשרי בהתחשב בעומס העבודה העצום המוטל על הפרקליטות. נציין כי לרשות המתלוננת עומדת הזכות לערער על ההחלטה הזו באמצעות פנייה לפרקליטות המדינה".
ד"ר דנה פוגץ', מנהלת נגה, המרכז המשפטי לנפגעי עבירה בקריה האקדמית קריית-אונו: "הייתי מצפה לחקירה מקיפה, במיוחד כשמדובר באדם שעוסק בחינוך ולכן אמון על טובתם של נערים ונערות. ברור שיש בעייתיות בתיק. כשיש אירוע אחד שהוא לכאורה בהעדר הסכמה ואחד שהוא בהסכמה - זה בעייתי.
מקומם אותי כשאומרים מילה מול מילה, כשניתן היה להשיג ראיות והמשטרה לא טורחת. למה מעביד צריך לקנות חבילת קונדומים לעובדת שלו? זה מעשה מוזר מאוד שנטל ההסבר עליו. אם לא היו יחסי מין, למה הוא קנה לה קונדומים? אבל בשביל זה צריך להוכיח שהוא קנה לה קונדומים וזאת עבודת המשטרה. עבודת המשטרה היא לחקור והם שוכחים את זה, לצערי. "אנחנו נתקלים לא פעם בבקשות של מתלוננות שפונות אלינו בעבירות מין להגיש ערר על סגירת תיק, כשמרבית התיקים נסגרים מחוסר ראיות.
נתקלנו במספר מקרים שבהם חוסר הראיות נבע מחקירה לא ממצה. אני מכירה את הטיעונים על עומס במערכת. הם באמת כורעים תחת הנטל, אבל קשה לי כשזה נעשה על חשבון מתלוננים חלשים. אלה הקורבנות שהכי קל לפגוע בהם שוב והמערכת עצמה פוגעת בהם בפעם השנייה. "אנחנו רואים שהחקירות הגדולות לא נפגעות. כי כששולחים שני חוקרים מעבר לים לחקור את המתלוננת בתיק של רמון - אז לא חסר כסף. בכסף ששלחו לגמור את החקירה על רמון יכלו להשלים את החקירה פה.
אנחנו רואים הרבה מאוד בעיות עם חקירות בפריפריות, בתחנות הקטנות, במקומות שיש אוכלוסיות מוחלשות שלא יקומו ולא יצעקו. אין הטמעה של זכויות נפגעי עבירה בתחנות האלה, לא נותנים להם דף זכויות, לא מקבלים קוד פנייה. כל מי שתדברי איתו יגיד לך שהדרום זה המערב הפרוע. אם זאת שאלה של תקציבים, שיתקצבו".
נא להמתין לטעינת התגובות
