ויאהב יצחק את רבקה
אברהם לא עתר על שרה העקרה, גם לא יעקב על רחל. אבל יצחק האריך והתפלל על עקרותה רבקה. ריבוי התפילה היה ביטוי לאהבתם העזה. הרב יהודה ברנדס על פרשת תולדות
להעתיר, לפי רש"י מבוסס על לשון ריבוי: ש' ות' מתחלפות, כמו בארמית: עתיר נכסין פירושו עשיר, מרובה בנכסים. אם להעתיר, פירושו להרבות בהפצרה ובקשה, הרי תפילתו של יצחק היא תפילה הנעשית בדרך של העתרה - דהיינו, הפצרות מרובות.
בצד מאמרי שבח למי שמרבה להתפלל, מוצאים גם ביקורת בתלמוד על מי שמרבה בתפילותיו: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב". מי שמתפלל ומטריח כלפי שמים וממשיך בתפילותיו עד שייענה, יש במעשהו גם משום אי-כבוד כלפי שמים, וגם חשש לכך שהאכזבה מאי-התגשמות התפילה תגרום לו ל"כאב לב".
כדי להבין, מדוע רשאי היה יצחק להרבות ולהאריך בתפילה - להעתיר, יש לבחון את תפילתו בהשוואה לתפילת בעליהן של עקרות אחרות.
שונה תפילתו של יצחק מעמדתם של האבות האחרים, שאף נשותיהם היו עקרות. אברהם לא התפלל על שרה, וכלל לא פתח בתפילה על ענין העקרות מיזמתו. רק כאשר הבטיח לו הקב"ה "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד", הגיב אברהם: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". כביכול, עיקר הבעיה היא הירושה, שתעבור לבן משק ביתו. יש בדבריו של אברהם מעין תלונה וויכוח, והוא מזכיר את סגנון תפילתו גם על אנשי סדום: עמידה לדין מול הקב"ה וערעור על צדקת משפטו. שרה יזמה את נשואי הגר לאברהם כפתרון לעקרותה, ולפיכך, אחרי הולדת ישמעאל לא שב עוד אברהם לבקש בן. כשנתבשר על כך שעתיד להוולד לו בן משרה, הגיב בתחילה: "לו ישמעאל יחיה לפניך".
לא נזכרת גם תפילה של יעקב ביחס לעקרותה של רחל. אדרבה, לבקשתה של רחל ממנו "הבה לי בנים" הגיב בחריפות: "התחת אלקים אני כי מנע ממך פרי בטן"? גם אלקנה, אישה של חנה העקרה, לא עמד בתפילה עבורה, והיא זו שעמדה להתפלל לפרי בטן במשכן שילה.
לא כן יצחק: הוא עמד להעתיר אל ה' "לנכח רבקה אשתו". לפי פשוטו: בעבור רבקה אשתו, לתקנתה ולטובתה. המפרשים מוסיפים, שהוא עצמו לא חשש לעקרות, שהרי כבר הבטיח הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", אלא שהתפלל למענה. לפי חזקוני - רצה בטובתה, שיהיו לה בנים. לפי רד"ק וספורנו - חשש שיצטרך לקחת אשה אחרת, כדרך שאברהם לקח את הגר, ולכן ביקש זרעו שהובטח לו יהיה מאשתו זו, אשר אהבה, ולא מאחרת.
ביטוי לאהבה טהורה
בשלשה דברים מתיחדת תפילתו של יצחק: ראשית, בעצם העובדה שהתפלל מיזמתו על העקרות. שנית, בכך שהתפלל לא רק על כך שיהיה לו בן, אלא כלל בתפילתו שיולד לו מרבקה. ושלישית, בכך שהרבה בתפילה - ויעתר. פירושו של הרד"ק לפסוק כורך יחדיו את שלשת העניינים הללו: "הרבה בתפילה על אשתו שתלד לפי שהיה אוהב אותה אהבה יתרה כמו שפירשנו, ומאהבתה לא רצה לקחת אשה עליה ולא אחת מנערותיה, לפיכך הרבה מאד בתפילה עד שנעתר לו האל ותהר רבקה אשתו. ופירוש "לנכח אשתו" - לעומת אשתו, כלומר בעבורה, כלומר שלא יצטרך לקחת לו אשה אחרת להוליד ממנה לפיכך התפלל מאד בעבורה שיתן לו האל ממנה בן. או פירוש לנכח אשתו כי בשעת התפילה היה עומד לנכחה כדי שיכוין לבו עליה".
יצחק מתיחד בין האבות גם בכך שלא לקח אשה נוספת על אשתו. גם אהבתו לרבקה מיוחדת במינה: התורה מציינת "ותהי לו
לאשה ויאהבה". רד"ק טוען, שדרכם של רוב אנשים לאהוב נשותיהם, ואם התורה סיפרה בייחוד על יצחק שאהב את רבקה אשתו - אחרי שכבר היתה אשתו, יש בכך הדגשה שהיתה זו אהבה יתירה ויוצאת דופן. כך פירשו גדולי בעלי העבודה וצדיקי הדורות: על מנת להתפלל על זולתו צריך אדם להיות מקושר עמו, לאהוב אותו אהבה גמורה, כאת עצמו ובשרו.
יצחק, על פי הרד"ק, הרבה בהפצרה ובתפילה - העתיר - מפני שאהב את רבקה אהבה מיוחדת. ריבוי התפילה נגזר מריבוי האהבה. אין כאן עקשנות וטרחנות של המאריך בתפילתו עד שייענה, אלא ביטוי פנימי טהור של עצמת רצונו בפקידתה של אשתו. משום כך ראוי היה שיאריך ויעתיר. כשם שיעקב אבינו, באהבתו את רחל, היו בעיניו שבע שנות העבודה כימים אחדים, כך אצל יצחק לא נחשבה ההעתרה לאריכות יתירה, אלא כביטוי הולם לגודל אהבתו ורצונו בטובתה של רעייתו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
