הקסאמים רועמים, הפרימדונות צועקות
אולמרט ופרץ לא נותנים לקטל בשדרות להפריע להם להתכתש על זוטות. נורא מכל, שאין ישועה באופק - רק הגועל נפש שמטפס לו במעלה הגרון. האקווריום
ההתייחסות המבודחת הזו כלפי הנעשה בצמרת השלטונית של ישראל לא היתה רק ברשות הפלשתינית. גם באירופה וגם בארה"ב גיחכו לשמע הדיווחים מישראל. גורמים מדיניים ישראלים רבים שמעו "עקיצות" מעמיתיהם ברחבי העולם ביחס לריב בין פרץ ואולמרט. אבל יותר מכך, התחושות הקשות הורגשו גם בקרב הציבור. ביום שלישי האחרון, כשעוד תושב נהרג מפגיעת קסאם בשדרות, שמעו התושבים ברדיו וקראו בעיתונים כיצד ההתכתשויות בין ראש הממשלה ושר הביטחון נמשכות.
אי אפשר שלא היה להרגיש השבוע במעמקי הבטן את תחושת הגועל נפש הקשה מהמתרחש. תערובת של ייאוש, תסכול, חרדה וכעס מחידלון המנהיגות. לאט לאט התקדמה לה תחושת הקבס במעלה הסרעפת. זעם על השיקולים הצרים שמנחים החלטות הרות גורל. השימוש הציני והשערורייתי במידע מודיעיני מסווג לצורך ניגוח פוליטי גרידא. הלוואי ויכולנו גם להקיא בסוף, אבל מה לעשות, אנחנו תקועים. החבר'ה לא הולכים לשום מקום, בינתיים.
מה שמדאיג אולי יותר מכל הוא שבסביבת השניים מסכימים כי את השבוע האחרון ניתן היה לתאר היטב בביטוי "גועל נפש". אבל לצד זאת, מזכירים לנו שזו לא הפעם הראשונה שהדברים הללו מתרחשים במחוזותינו. "היו רבין ופרס, ביבי ניסה לעשות פוץ' לשרון ועוד מקרים רבים", אמרו אנשי אולמרט. האם זה אמור לנחם את הישראלי הממוצע? רחוק מכך.
בהיעדר יכולת לעבוד יחדיו - מחפשים פתרונות. אולי מתווך שמוסכם על השניים. מעין פותר בעיות. אולמרט האמין בזה פעם. היום הוא התייאש. אנשי ראש הממשלה אומרים שפרץ הוא שמתנגד. בעבר ניסו את זה כבר כמה פעמים. אורי שני היה הראשון, אחריו מקורבתו של פרץ רחל תורג'מן. זה אף פעם
הבעיה היא שנוצר כאן מצג שווא שיש "יכולת מופלאה" להפריד בין העימותים הפוליטיים לאחריות הלאומית. שעל אף הריבים, הכעסים והפתיל הקצר של פרץ ואולמרט כאחד, יש דברים שהם מעבר לזה. עניינים שבהם אין משחקים - קסאמים מעזה, התנקשויות בלבנון איומים מאיראן. בפועל, היה הקבינט אתמול דוגמא מצוינת לשיתוק המערכות שאליו נכנסת ישראל. הצבא לא מעדכן את השרים מפחד להדלפות, אבל מתדרך כתבים נגד שר הביטחון, קבינט שמחליף ממשלה ושביעייה שמחליפה קבינט ושמינייה שמחליפה שביעייה. אבל החלטות אין. הן נדחות לדיון הבא.
כל הדיונים ביטחוניים. טקטיים. את מי מפציצים. את מי לא מחסלים. כן יורים על בתי ספר של החמאס או שיורים רק על אוניברסיטאות. פרץ התקשר לאבו-מאזן או רק חזר אליו. לא מדברים על חזון מדיני. לא מחפשים מוצא אסטרטגי ארוך טווח. מדברים על הפסקת אש, אך לא קובעים מהם התנאים שבהם תסכים ישראל להפסקת אש כזו. דנים בממשלת האחדות, אך לא מנסחים מדיניות ברורה כלפיה. רוצים להיפגש עם אבו-מאזן, אבל תוכנית מדינית אין.
אולמרט ופרץ מנהלים ריב פוליטי, אך מציגים זאת כמאבק על מי ייקח את הבכורה ביוזמה המדינית. ראש הממשלה זעם על פרץ, אבל בפועל הוא עצמו אינו עושה יותר מדי. עוזריו נפגשים עם מקביליהם הפלשתינים בשורה של דיונים שעד כה לא השיגו דבר. ליוזמות השלום, גם אם הן אכן הזויות, מתייחס אולמרט בזלזול שבסופו של דבר מביך אותו עצמו. הוא מתגולל על מיגל מורטינוס, שר החוץ הספרדי, בכל פורום אפשרי ומפתח בהדרגתיות סגנון "יצחק שמירי" שמקדש את הקיפאון.
היוזמות שמגיעות מכל כיוון ונוחתות על ראשו של אולמרט אכן מרגיזות. מורטינוס, ללא ספק, הוא דמות בעייתית. אבל השאלה היא אם ראש הממשלה עושה את הניתוח הנכון ומבין כי הולך ומתעורר מולו גל בעייתי. רואים את זה במשרד החוץ ומבינים את זה באמ"ן. "הלחץ בעולם לצאת מהמבוי הסתום הולך ומתגבר", אומרים רבים במערכת המדינית והמודיעינית. "זה רק יילך ויהיה יותר גרוע. השמיים לא הולכים ליפול, אבל יש כרסום זוחל בתמיכה בעמדה הישראלית".
ראש הממשלה שומע את המסרים האלה. מציגים לו אותם. אחת ההערכות של אמ"ן שהוא ראה לאחרונה בנושא הסורי היתה ברורה. בהדלפות שיצאו מהדיונים העדיפו לשים דגש על הכפשת שמו של ראש אמ"ן עמוס ידלין ועמדותיו בנושא המגעים עם אסד. על התכנים דיברו פחות. אולמרט שמע מאמ"ן שכאשר אסד קורא לשלום, הוא מצפה שמישהו יעשה עם זה משהו.
"אם היו פותחים בתהליך שלום איתו, הוא היה מוכן להתקדמות מסוימת", נכתב באחד הניירות שהוגשו לראש הממשלה. "בהיעדר תהליך מדיני הוא ימשיך לפעול בציר הקיצוני, והחיכוך בין סוריה לישראל רק יגדל. אסד לא ייזום מלחמה, אבל אם לא יקבל תשובה לפניותיו, מרחב החיכוך יתרחב, ולכן הוא מתכונן להגיב על התקפה ישראלית".
המזל של אולמרט הוא שיש לא מעט אנשים בעולם שתופסים את העניינים אחרת. בעיקר חבריו בבית הלבן. גם טוני בלייר, ששלח את אחד מיועציו לדמשק, לא סבור שבשאר מוכן לשלם דמי רצינות. ראש הממשלה יכול להיות רק מרוצה מכך שאסד עצמו ממשיך לחסל את יריביו בלבנון ולהצדיק את תדמית הטרוריסט הקיצוני שאותה הוא נושא בגאווה מאז עלה לשלטון.
אבל בתחום הפלשתיני הדברים שונים בתכלית. עוד ועוד הערכות זורמות לאולמרט כי ממשלת האחדות הפלשתינית תזכה בלגיטימציה מהעולם. עובדה – האמריקנים כבר הודיעו לאבו-מאזן שהמועמד לראשות הממשלה, מוחמד שביר, מקובל עליהם. הם אפילו לא דורשים שיכיר בישראל, כל עוד הוא לא מכריז בגלוי את ההיפך.
אצל האירופאים המצב עוד יותר גרוע. במשרד החוץ מזהים שחיקה אמיתית בעמדתם כלפי תנאי הקוורטט. לא שבירה. לא נטישה. אבל בהחלט התקפלות איטית. תפיסתית הם מוכנים להקל על החמאס, ורק מחכים לתנאים שיאפשרו לעשות זאת בלי נקיפות מצפון. "זה מסוכן", אומרים בכירים בירושלים. "הם כאילו אומרים לחמאס – תחזיקו מעמד, העזרה בדרך". לכן, אומרים במערכת המדינית – ישראל חייבת לשכנע את אירופה שדברים יזוזו. שרק יחכו עוד קצת. שלא יתקפלו.
אולמרט משוכנע, או משכנע את עצמו, שאין באמת לחץ. הוא ייצא בקרוב לברלין ורומא, ובלשכתו בטוחים שיתקבל בחיבוקים בלבד. "אנחנו לא רואים באופק לחץ שרוצים להפעיל עלינו שם", הדגישו. גם מהאמריקנים לא מודאגים שם. הם מרוצים מכך שבוש מגיע לירדן כדי לדבר רק על עיראק ולא על מה שקורה אצלנו. אין סכנה לוועידת פסגה, ישמור האלוהים.
האקווריום הוא הכינוי למתחם מוקף הזכוכית, שבו ממוקמת לשכת ראש הממשלה בירושלים. במשך שנים מתקבלות שם ההחלטות החשובות ביותר לעתידה של ישראל. מדי שבוע ינסה ברק רביד, הכתב המדיני של nrg מעריב, לספר קצת יותר על הדרך שבה פועלים האנשים שמנהלים לנו את המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
