"אין מלך בישראל"
עיקרי "נאום התוכחה" של הסופר דויד גרוסמן בעצרת הזיכרון ה-11 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין
השנה היתה מלחמה. ישראל הניפה שריר צבאי אדיר, אך מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידיה, שבריריותה. הסתבר שהכוח הצבאי שלנו לבדו אינו יכול להבטיח את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק כמעט בכל מערכות חייה. אני מדבר כאן כמי שאהבתו לארץ הזאת היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן היא חדמשמעית, כמי שהברית שהיתה לו לארץ הפכה לאסונו. אני אדם חילוני לחלוטין, אבל מאמין שהקמתה של ישראל היא כמעין נס שקרה לנו כעם. אני לא שוכח את זה לרגע אחד, גם כאשר הנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות, גם כשהמציאות נראית כמו פארודיה גרועה על הנס הזה, ומתוך התחושות האלה אני מדבר אליכם הערב.
"ראי אדמה כי היינו בזבזניים עד מאוד. . .", כתב טשרניחובסקי בתל-אביב ב-1938. הוא קונן על כך שבאדמת ישראל אנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, צועק. לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את בניה, אלא גם את הנס שאירע לה, את ההזדמנות הגדולה שהעניקה לה ההיסטוריה ליצור פה מדינה מתוקנת, דמוקרטית, שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שיתן משמעות חדשה לקיום היהודי. מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שוויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודים.
וראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הנשמה שהיתה פה: כמו בהזדקנות מואצת זינקה ישראל משלב הינקות והילדות והנעורים אל מצב קבוע של נרגנות, רפיון ותחושת חמיצות. איך זה קרה? מתי איבדנו את התקווה שפעם נוכל לחיות חיים אחרים, טובים יותר? איך אנו ממשיכים להביט מהצד בהשתלטות האלימות והגזענות על הבית שלנו?
גרוסמן נואם בכיכר. צילום: אלירן חיאט
איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה והתחיות והתחדשות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם עצמו מהאפר פעם אחר פעם, מוצא עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שהוא עצמו קורבן, בעיקר קורבן של עצמו? אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה היא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, הצבאית והמדינית.
האנשים שמנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם, ובוודאי לא לאותם חלקי זהות וזיכרון שיתנו לנו תקווה וכוח, שיהוו נוגדנים להיחלשות של הערבות ההדדית, של הזיקה לארץ, שיעניקו משמעות כלשהי למאבק הקיום המתיש והמייאש. התכנים שישראל ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם חרדות
במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה זקוק לו. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של חזונם ההיסטורי, מתקיימת רק בין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.
הביטו באלה שמנהיגים אותנו. לא בכולם, אך ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעילותם הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך לקוות שמהם תצא תורה, שיגיח חזון או רעיון יצירתי, נועז, בעל מעוף. מתי ראש הממשלה עשה מהלך שיכול היה לפתוח עתיד טוב יותר לישראלים? מתי הוא יזם מהלך תרבותי או חברתי או ערכי? מתי הוא לא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות שכפו עליו אחרים?
אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים מתוך כעס או נקם. לא תוכל לפטור את דבריי בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה. הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת לשלך לקום ולעשות מעשה.
יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלשתינים לא מתוך חיבה. הוא אבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להתקיים במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין הרבה לפני רבים אחרים שהחיים במצב של חוסר תקווה גובים מחיר שישראל לא תוכל לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום, בחריפות רבה עוד יותר.
לפני כן נביט בעצמנו. כבר למעלה מ-100 שנה אנו חיים במאבק. נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה. אולי בגלל זה אנו חושבים שהטירוף הזה, שאנו חיים בו כבר 100 שנה, הוא הדבר היחיד ושאין לנו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות, ולנצח תאכל חרב. אולי זו הסיבה לחידלון הגמור של תהליך השלום, חידלון שנמשך כבר כמה שנים וגובה עוד קורבנות. כך אפשר גם להסביר את חוסר התגובה של רובנו לבעיטה הקשה שספגה הדמוקרטיה עם מינויו של ליברמן לשר בכיר, בתמיכת מפלגת העבודה, עם מינויו של הפירומן הזה למנהל מכבי האש של המדינה. אלה גם חלק מהגורמים לכך שישראל הידרדרה לאכזריות של ממש כלפי העני והסובל בתוכה.
האדישות הזו לאנשים רעבים, זקנים, חולים ונכים, של כל החלשים. שוויון הנפש של מדינת ישראל לסחר בנשים, לעובדים הזרים. הגזענות העמוקה, הממוסדת, אל המיעוט הערבי. בלי זעזוע, ללא מחאה (. . .). גם אם נחזור אי פעם לאיזו נורמליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה.
האסון שקרה למשפחתי ולי עם נפילת בננו אורי לא נותן לי זכויות יתר בדיון הציבורי, אך זה מביא פיכחון וצלילות לפחות במה שקשור לאבחנה בין עיקר לטפל, בין מה שניתן להשיג ומה שלא ניתן להשיגו. כל בר דעת בישראל וגם בפלשתין יודע בדיוק את הקווים לפתרון האפשרי לסכסוך בין שני העמים. כל בר-דעת יודע את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב לבין מה שניתן להשיג לבסוף במשא ומתן, ומי שמסרב להכיר בכך כבר כעת איננו בר שיח.
פנה אל הפלשתינים, מר אולמרט, מעבר לראשו של החמאס, למתונים בהם. פנה אל העם הפלשתיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך. פעם אחת הבט בהם לא דרך כוונת הרובה ולא מחסום סגור. תראה שם עם מדוכא וכבוש וחסר תקווה. ודאי שגם הפלשתינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכשלון תהליך השלום, אך הבט בהם במבט אחר. לא רק בקיצוניים בתוכם.
אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות כלשהו לשלום, עליך מיד להיענות לו. לבדוק את כנותו. אין לך את הזכות המוסרית לסרב לו. אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה שלום, גם אם אינך מאמין לו, עליך להציע לו פגישה בו ביום. הרי כשיצאת למלחמה יצאת בלי שום היסוס. מה יש לך להפסיד? אתה חושד בו? לך והצג לו תנאים כאלה שיחשפו את מטרותיו. הצע לו תהליך שלום שיימשך מספר שנים, ורק אם יעמוד בכל התנאים ובכל המגבלות יקבל חזרה את הגולן. לשם כך בדיוק נבחרת.
במקום שאני עומד כעת אני מבקש מכל מי שמקשיב - מהצעירים ששבו כעת מהמלחמה, שיודעים שהם אלה שידרשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה, אנשי ימין ושמאל - עצרו לרגע אחד. הביטו בשפת התהום, חשבו כמה אנחנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו עצמכם אם לא הגיע הזמן לחיות את החיים שאנו ראויים לחיותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
