מאחוריו. אבל למה בעצם?
הן הקדישו את חייהן למען הבעל הפוליטיקאי. יום אחד הוא מעד, והן נשארו מול הציבור מושפלות. כוכי מרדכי הלכה, הילארי קלינטון נשארה. זה הזמן של גילה קצב
אינטלקטואלית ואישיות פוליטית פעילה וידועה אחרת, סימון דה בובואר, נאלצה להסכים לסידור שנמשך שנים ארוכות, שבו ניהל בן זוגה, הפילוסוף ז'אן פול סארטר, יחסים עם נשים אחרות שבהן חשק. אליה הואיל סארטר להפנות את האינטלקט שלו. בהיותם זוג ידוע בחיי התרבות של פריז, נשאלה דה בובואר על חוזה הזוגיות הפתוח וענתה בגילוי לב ואף הכירה והתיידדה עם הנשים הצעירות שהקיפו אותו. בשנת 67', לאחר שנים של סבל מההסדר הזה, פרסמה דה בובואר את הרומן "אישה שבורה", שבו היא מתעדת לפרטי פרטים התרסקות נפשית של אישה משכילה שבעלה בוגד בה.
ב-2004 פרסמה גם הילארי רודהאם קלינטון את האוטוביוגרפיה "לחיות את ההיסטוריה", ושם היא מקדישה פרק שלם לפרשת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי. היא כותבת על ההכחשה שלו, על העובדה שהאמינה לו ועמדה לצדו, שהצהירה בתקשורת שהיא בטוחה שהעלילו עליו עלילת שווא ועל התדהמה שלה כשסיפר לה ששיקר. "הייתי מוכת תדהמה, שבורת לב ומטורפת מכעס שבכלל האמנתי לו. הוא בגד באמון ובשבועת הנישואים שלנו. לא הייתי מוכנה להיות איתו באותו חדר. על אחת כמה וכמה לסלוח לו. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות". הילארי קלינטון נשארה בבית הלבן. אם לא היתה נשארת, האם היתה יכולה לרוץ לסנאט?
שתיקתה הציבורית של גילה קצב מעיקה עליי. קודם כל כאישה ואחר כך כאדם, כאזרח. השאלה שעולה מתוך השתיקה הזאת היא פשוטה, רלוונטית ועברה בראש של כל מי ששומע מבוקר עד ערב את ההאשמות לכאורה נגד משה קצב. מה חושבת גילה קצב? ואם היה לה קול, מה היתה אומרת?
משפחת הנשיא היא מראה למשפחה הנכונה. הנשיא ואשת הנשיא מתקיימים כסמל, הזוגיות שלהם נגזרת מהתפקיד שלהם ומסמלת את הראוי - איך נראית הזוגיות הנכונה, ההגונה והנורמטיבית. ולכן, עד היום לא היו בתפקיד גבר או אישה רווקים, חד-הוריים או גרושים.
כל אזרח במדינה משלם מסים, שחלקם הולך לתקציב הענק שדורש הסמל הזה כדי להתקיים מולנו. לשקף אותנו
אז באיזו דרך מכוונת אותנו, במהלך העניינים הנוכחי, הגברת מספר אחת? במילים אחרות: מה אומרת השתיקה המתארכת של גילה קצב? כל מי שטוען שהדיון הזה שייך למסגרת הפרטית שבין גבר לאשתו - טועה. זאת במה ציבורית, והדיון בה עקרוני לגבי מקומם של נשים וגברים בחוזה הלא כתוב שנקרא "משרה ציבורית לא משולמת" - שמשותפת לנשות פוליטיקאים, דיפלומטים, בנקאים ונושאי משרות אחרים שחשופים לעין ולתקציב הציבורי.
בנושא גילה קצב, כדאי לשמוע את ד"ר אורלי בנימין, שמדברת על התופעה של "נשואה למשרה" (Married to the Job) - מושג שטבעה ג'נט פינץ', רקטורית אוניברסיטת קיל באנגליה, חוקרת משאים ומתנים בתפקידי בני הזוג בתוך המשפחה - שמתייחס לנשים הנשואות לבני זוג שמשמשים בתפקידים ציבוריים ולוקחות על עצמן את מחויבות המשרה של בעליהן. דבר שמתבטא במחויבות לאורח לבוש, לעיסוק באירוח וביחסי ציבור ולהשתתפות באירועים, בנאומים ובהופעות ציבוריות. סדר יום תובעני ושתלטני, שעליו יש לה שליטה מעטה מאוד וקשר רופף, אם בכלל, לאופן שבו היתה בוחרת לנהל את חייה אם לא היתה מתחתנת עם הגבר הזה לפני 30 שנה. מדובר בהשקעה של חיים שלמים כדי לתחזק, לשמר, להגן ולהשלים את הזהות הציבורית של בן הזוג שלה. השקעה שמתחילה שנים לפני קבלת המשרה הבכירה.
גילה קצב, כמו נשות דיפלומטים ופוליטיקאים רבות אחרות, מושקעת בסדר היום של משה קצב ושומרת בהתנהגות שלה שהוא ייראה ללא רבב. אמנם אין לה קצבה, אבל יש לה לשכה ומזכירה. הגמול שהיא זוכה לו הוא היוקרה החברתית שאופפת את שניהם ומקורה בסטטוס של התפקיד שלו. ומכיוון שכך, ומכיוון שהיא מושקעת כולה בו, הרי שמנקודת המבט הזאת של "נשואה למשרה", אומרת ד"ר בנימין, אפשר להגיד שמשה קצב הפר הפרה בוטה של המחויבות הזוגית. במעשיו (לכאורה) הוא פגע בה פגיעה נוראית, איומה.
לא מדובר כאן בגישה צדיקה או מוסרנית לחיי מין, מדגישה ד"ר בנימין, וההסדרים המיניים בין בני זוג הם סידור פנימי שלהם ושלהם בלבד. עם זאת, הזירה שהוא בחר ל"מעלליו המיניים" (אם אכן קרו) היא הזירה הציבורית. וההתנהגות האלימה והכל כך לא זהירה שלו בזירה הציבורית, במקום עבודתו, בלשכתו, צורמת ומפרה את קוד הכבוד הבסיסי ביותר כלפיה.
מהן האופציות שעומדות בפני נשים שנקלעו, ללא בחירה ונגד רצונן, למקום המשפיל והמביך הזה? מעט מאוד קמות והולכות.
היחידה שעשתה את זה באופן מופגן ובלי להסתכל אחורה לרגע היתה כוכי מרדכי. היא היתה אז אישה צעירה מאוד, עם תינוק, נשואה לשר הביטחון שסומן כהבטחה גדולה בשדה הפוליטי והיה מבוגר ממנה ב-28 שנה. המצלמה תיעדה אותה במהדורת החדשות בצילום שקשה לשכוח: התינוק בזרועותיה, היא סוגרת את שער הבית במבשרת-ציון ומפנה את הגב. לבית הזה היא לא חזרה.
דרכינו, שלה ושלי, הצטלבו בכנסי נשים, במפגשים מקצועיים, ומה שאמרה לי היה: ההליכה שלי היתה הדיבור שלי! זה האופן שבחרתי לדבר, אמנם לא היה לזה קול אבל להליכה שלי היתה משמעות אחת ויחידה. אני בגבר הזה לא תומכת!
גם במקרים חמורים פחות, של בגידה למשל, ההשלכות על בת הזוג קשות. אי אפשר לשכוח גם את הסצינה שבה רץ ביבי נתניהו לתקשורת עם "הקלטת שלא היתה". בזרוע אחת הוא החזיק את שרה הנבוכה, שלא העזה להשיר עין למצלמה, וביד השנייה את הקלטת. טמנו לי פח, הוא אמר, ואחר כך, כשהתברר שמדובר במניפולציה פוליטית, היא זאת שנשארה עומדת לבד, נבוכה ושותקת, במעגל האור. לאחת העיתונאיות שישבה מולה אמרה אחרי חודשים ארוכים: את יודעת איך הם הגברים, כמו ילדים.
מהן האפשרויות שעומדות בפני הנשים האלה כשכדור השלג מתחיל להתגלגל? בנקודה הזאת נכנסים לתסריט שיקולים שלא קשורים בהכרח לנשים עצמן. לתמונה נכנסים עורכי דין ויועצים וגילדות של גברים, חברים ומקורבים שמתווים את האסטרטגיות שתפקידן להציל את הפרסונה שמעדה. ומרגע זה התנהגותה של בת הזוג תלויה רק בדבר אחד-אם יש לה אישיות משל עצמה שלפיה היא מחליטה על גורלה, או שהיא כלי שרת בידי קו ההגנה שנבחר כדי להגן על בן זוגה.
אם קו ההגנה הוא הכחשה מוחלטת, מתבקשת בת הזוג לעמוד לצד בעלה, להחזיק את ידו ולחייך באושר. אחת הנשים שעברה את המסלול הזה סיפרה בכינוס נשים סגור שגברים?חברים של בעלה הגיעו אליה עם מזוודות עמוסות דולרים והבטיחו לה תנאים דמיוניים כדי שתישאר. מצד שני, אם האינטרס שלה הוא להציל אותו, ייתכן מאוד שהיא באמת תישאר.
הסתכלתי על גילה קצב מהרגע שעלתה לבמה הציבורית, מהרגע שבו הפך משה קצב לנשיא. חרקתי שיניים כשבכל ההופעות הציבוריות השתרכה אחריו כמו צל, הוא צועד לפניה ולא מעיף מבט מעבר לכתף, לא פותח דלת, לא זז הצדה כדי לפנות לה מקום. אבל מהרגע שהתחילו האשמות, מישהו נתן את ההוראה וההצגה התחילה. כמו לפי הוראות במאי היא עברה לשורה הראשונה, למפלס ההליכה לצדו, ידה בתוך ידו והיא מחייכת. האם זה מה שהיא רוצה? בוחרת? האם היא כפויה להתנהג ככה לפי הוראות הקו המשפטי? האם הובטח לה משהו בתמורה לתמיכה בו? האם היא פוחדת לקום ולדבר, לקום ולעזוב, להביע את דעתה? למה היא לא קמה ועוזבת?
על פניו התשובה ברורה. גילה קצב מושקעת זהותית ורגשית במשה קצב. אבל אם יואשם יכול להיות שגילה תפסיק לחייך ותקום ותלך. וזה רק עניין של כמה חודשים. אם התסריט הכפול הזה יתגשם, אנחנו כנשים נוכל להזדקף.
מה קרה לנשים האחרות? כוכי מרדכי הפכה מאישה מגומגמת וחסרת ביטחון לאישה משכילה, בטוחה בעצמה, חופשייה, שמחה ושולטת בגורלה.היא סיימה ללמוד משפטים ופתחה משרד ליזמות נדל"ן. לחברות משותפות אמרה שהמהלך הזה פקח את עיניה, ברא אותה מחדש כאישה עצמאית שעומדת על דעתה ויודעת לנווט את חייה. היא קמה כל בוקר, רצה תשעה קילומטרים על חוף הים של תל אביב, הולכת למשרד, מנהלת את ענייניה המקצועיים, מגדלת את בנה וחיה חיים מלאים ושמחים. רואים את זה מיד על הבעת פניה. עם זאת, היא לא שוכחת לספר שכאשר זרקור האור לוכד אותך במערומייך, את אדם בודד, מבולבל, כואב, מדמם ואבוד.
נשים שמתרסקות כשנודע להן שבן זוגן הפר בפתאומיות את הברית הזוגית, נכנסות לשבר שהמאפיינים שלו מוגדרים כפוסט טראומטיים. לוקח זמן לחבר בחזרה את החלקים ולהיות שוב אדם שלם, אבל נשים שעברו משברי בגידה והשפלות פומביות ויצאו מהם בשלום מעידות על צמיחה, על חוזק ועל ראיית עולם זוגית חדשה, מפוכחת ומציאותית יותר.
גם נאוה ברק היא דוגמה טובה להתבוננות אופטימית. בסצינה מרגיזה ומתנשא עמד אהוד ברק מול המצלמה ואמר לעם: "תשמרו על נאוה", אחרי שבחר לעזוב, בוקר אחד, את הבית ואת נאוה המופתעת. אחרי ההלם וההפתעה שנחתו עליה התחילה נאוה ברק לבנות מחדש את חייה. היא נרשמה לקורס ניהול של מוסדות תרבות ואמנות באוניברסיטת תל אביב, והיום היא מעבירה הרצאות במרכז הבינתחומי בהרצליה.
לפני שבועיים פגשתי אותה ב"בית אמיתי", מרכז טיפולי לנערות נפגעות גילוי עריות ופגיעה מינית ברמת השרון,מקום שיזמה בתפקידה כנשיאת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון). שם דיברנו על מצבן של הנשים לאור ריבוי מקרי האלימות הגבריים.
גילה קצב עוברת ימים קשים מאוד, ימים נוראיים, אמרה לי נאוה ברק - אבל היא חייבת לדעת שאם תעז ותעבור את הגשר היא תוכל להיוולד כאישה חזקה ושונה לגמרי ממה שהיא היום. והחיים, אומרת נאוה ברק, יכולים לחייך אליה חיוך גדול.
ובכן, מה אנחנו כנשים רוצות ממך, הגברת הראשונה גילה קצב? אנחנו רוצות שתרימי את הראש, שתסתכלי לעובדות ההולכות ומצטברות בעיניים. ושתעשי מעשה. אנחנו הנשים רוצות לשמוע את הקול שלך. הברור, הצלול, המנומק, קול של אדם בוגר שיודע להחליט על דרכו ולא מנווט כמריונטה שהחוטים שלה רופפים.
ההתנהגות שלך מקרינה מעצם מעמדך כגברת הראשונה גם עלינו הנשים-כעלובות, כשקופות, כבלתי נראות, כחסרות קול. וכשיגיע הרגע ותחליטי לפעול, ואני מעיזה לדבר פה על סמך אינספור שיחות במעגלי הנשים סביבי, וכולן מודעות לדרך הייסורים שאת צועדת בה בלי שבחרת-נעמוד מאחורייך. כולנו נעמוד מאחורייך. קדימה גילה, זה הרגע להוריד את מחרוזת הפנינים.
נא להמתין לטעינת התגובות
