החיים בזבד
שרית לוי מתקשה להבין, איך קורה שבנים חדשים יוצאים אל העולם בליווי צלוחיות ארבעס, ובנות בצילו של המכתם האלמותי "בת תחילה - סימן לבנים". עדות אישית
אז ברית לא צריך, אבל כן רציתי לערוך לבתי קבלת פנים, ולבטא את תחושותינו הכנות כלפי שמיא. הרגשתי שלידת בת, לא אמורה להתקבל כדבר מובן מאליו, כפי שהיא מתקבלת בחברה שלנו.
המנהג הקרוי "זבד הבת" לא עורר בי התעלות רוחנית גדולה. "זבד" היא מילה יחידאית בתנ"ך, ונפלטת משפתיי בתחושה של זרות. במילה "בריתה" יש גוון חלול, ו"מסיבת" היא בכלל המצאה מודרנית לא אינטיליגנטית במיוחד.
כך זכיתי לתרומה מהז'רגון הישיבתי של אישי, שהציע "מסיבת הודיה". עם זה היה לי נוח להתנהל, אחרי הכל, שם כזה מאפשר להתחפש דרכו לטקסים אלטרנטיביים אחרים.
מסתבר שיש שפע של אטרקציות לקיום החגיגה להולדת הבת. גיליתי שלצד המנהגים המקובלים כמו סעודת מצווה, מדרשי שמות באקרוסטיכון ופיוטים עתיקים, קיימות עוד אפשרויות כמו "שבע ברכות" משודרגות, עטיפת התינוקת בטלית, הדלקת נרות, אכילת מאכלים המסמלים פריון, וטקס נטיעת עצים, שיקוצצו בעתיד לבוא וישמשו להכנת עמודי החופה. (כי רק דבר אחד יש בראש של האימא היהודיה).
בשיטוט אקראי באינטרנט מצאתי שהזרם הקונסרבטיבי מציע גם "ברית רחיצה"- רחיצת רגלי התינוקת במים, בדומה לטבילת גיור, וטקס קידוש לבנה- המסמל מחזוריות כמו בגוף האישה.
לאורך מסע החיפושים המתלהב, מצא חן בעיניי מנהג אחד פשוט, שמרני ומכובד, ומבחינתי מספק בהחלט, וזה מנהג הרחת בשמים. בשמים מסמלים חיים נוספים, התחדשות, אהבה ושפע.
אחרי הכל, צריך לזכור שביקשנו לערוך אירוע נחמד, וכדאי להצטייד בהרבה טאקט כדי לא להמם את הקהל, שהרי רובו בא פשוט לאכול ומקסימום להשאיר צ'ק. ממילא הם בטח שאלו את עצמם למה לא עשינו סתם קידוש בבית הכנסת.
כשבנים נולדים, העולם היהודי מפיק עבורם קבלות פנים מגוונות: מלבד הברית כמובן, מקיימים 'לילה לבן' בשמירה על הנולד בערב שלפני הברית. ('שמע ישראל' בקהילות אשכנז ו'זוהר' בקהילות ספרד), ומקום של כבוד שמור ל'ארבס' שסבא וסבתא ממהרים לארגן ל'שולם זוכר'.
אם זה בן בכור- זו בכלל גאווה וצריך לעשות גם פדיון, ומהרגע הזה כולם מחכים רק לבר מצווה. כשבנות נולדות, מישהו מתחיל לזמזם את ה"ניי ניי ניי" של "מי שברך" ומקווה שפראייר אחר יסיים את המנגינה. בקיצור, את הולדת הבת כמעט שלא סופרים.
בעולם היהודי, לידת בן נחשבה תמיד יותר שווה, ואולי זו הסיבה שמיעטו לקיים טקסי 'שמחת הבת'. מסופר על ר' שמעון בן ר' יהודה הנשיא שכשנולדה לו בת- חלשה דעתו.
כאם לבת מתחזקת בי התחושה שהעולם היהודי לא השכיל לזהות, להשקיע ולטפח את הפוטנציאל הטמון בנו- הבנות. ברכות השחר טורחות להזכיר לנו מידי יום שנשים אמורות להסתפק
מנהג שמחת הבת צריך להיות בתוך הקונצנזוס החברתי שלנו, ולהיות מושרש לפחות כמו המנהגים בלידת בן. את האירוע אפשר לקיים חודש וחצי אחרי הלידה. אז, אפשר למצוא כמה בגדים שהיולדת נראית בהם בסדר, אפשר להספיק להרכיב פסיפס חגיגי של מנהגים לפסטיבל קטן להולדת הבת, יש אינסוף דרכים לסגנן את המעמד, אבל צריך לקבע אותו בתודעה שלנו.
ובכל שם שייקרא האירוע, טוב להודות לה'. להודות לו על דבר שלכאורה נראה כדרך העולם, טבעי ומתרחש תמידית, אבל הוא נס. מתנת הלידה היא גדולה, ולא משנה אם מדובר בלידת בן או בת. ובכל זאת בעיני, כמי שגדלה בבית שרובו בנות, אני מאמינה שבמיוחד על בת צריך להודות ולהלל.
בנות מביאות לעולם ברכה, רוך ועדינות. הן מביאות משב רוח רענן וראייה מרחבית. ולמי שזה לא מספיק- הן מביאות גם חתנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
