זקן כמתושלח
כיום הזקנה נתפסת כתקופה של בלות וירידה, וגוררת אחריה לעתים קרובות יחס של זלזול ורחמים. מתושלח, שחי למעלה מ-900 שנה דווקא השכיל למלא את חייו בעושר רוחני. הגיע הזמן שנהפוך את האיחול 'עד מאה ועשרים' לברכה אמיתית ולא לקללה. הרב יהודה ברנדס על פרשת בראשית
לפי חשבון השנים העולה מן הפסוקים, מתברר שמתושלח מת באותה שנה שבה התרחש המבול. מתוך כך, נתפס מתושלח על ידי חז"ל כצדיק שבזכותו התקיים העולם למרות הרשעה שהתפשטה בו. לפי המדרש, המבול התרחש בתום שבעת ימי האבל אחר פטירתו. מתושלח ונח, נכדו הצעיר ממנו שנים רבות, התרו ברשעי דור המבול והזהירום מפני המבול העתיד לבוא, והללו לא שעו לאזהרותיהם. בעוד שנח חוה עם משפחתו את מוראות המבול ועליו הוטל להקים את העולם המתוקן, הרי שממתושלח נחסכה הטראומה והוא נפטר לבית עולמו בזקנה מופלגת ובלא צער.
"ויהיו כל ימי מתושלח", אמרו: מתושלח צדיק גמור היה, וכל דבור ודבור שהיה יוצא מפיו היה מושל מאתים ושלשים משלים בשבחו של הקדוש ברוך הוא, והיה שונה תשע מאות סדרי משנה. כיון שמת שמעו קול רעש ברקיע, שהיו עושין לו הספד, והיו יורדין דמעות מעיני חיות על מקום פטירתו. כיון שראו כך עשו לו הספד מלמטה, וקבע להן הקדוש ברוך הוא זמן אחר זמן לדור המבול, בשכר שהספידוהו שבעה ימים. (ילקוט שמעוני, פרשת בראשית רמז מב)
בשל אריכות ימיו, מתושלח מסמל את הקשר הבין דורי הנמתח מאדם הראשון עד נח, ומהוה חוליה בשלשלת של "שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם" המקפלים את כל אורך הקיום האנושי. הוא ירש את מלבושיו של אדם הראשון, "כתנות עור", ועמהם את הידע כיצד לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא ולהקריב לפניו קרבנות. ידע שעבר לאחר מכן בירושה לשם בן נח, ומתוך בני שם, לאברהם וממנו ליצחק, ליעקב ולבני ישראל. במקביל, בעולם הנסתר נחשב מתושלח לחוליה בהעברת שלשלת הקבלה וסודות הבריאה, והוא המתווך בין אדם לנח ובנו שם, ממנו מתמשכת שושלת האמונה עד אברהם אבינו, והלאה ממנו לבניו.
בתנ"ך ובדברי חז"ל, אריכות ימים משמשת בדרך כלל סימן לצדיקות. היא ברכה הניתנת לשומרי מצוות. ה"זקנים" הם המשמרים את המסורת, את החכמה, הם המנהיגים את העדה והם המהווים בעצם קיומם, וגם בארחות חייהם, דוגמה ומופת לצעירים מהם. זו הסיבה שבגללה חז"ל ייחסו למתושלח מעלות רוחניות נכבדות. שהרי בלא זאת, לא היתה הצדקה לכך שיאריך ימים יותר מכל בני האדם.
העובדה שהתורה מספרת שבדורות הראשונים חיו אבות הדורות קרוב לאלף שנים, ובדורות הבאים אחריהם הלכו הדורות והתקצרו, עד שהגיעו לסדרי הגודל המתאימים למקובל בזמננו, משקפת תפיסה של ירידה רוחנית ותרבותית בעולם. החיים התקצרו כי האיכות של תכולתם התכווצה. אחרי תקופת האבות, שיא השיאים של שלמות חיי אדם הוא "עד מאה ועשרים". כאשר התורה מעידה על משה רבנו שחי מאה ועשרים שנה היא מבקשת להדגיש שהשלים את מלוא שנותיו האפשריות, מיצה את חייו. וכך עושים חז"ל ביחס לאישים מרכזיים בתקופתם, כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי. בדרך כלל, רוב בני האדם לא זוכים להגיע אף לשלמות הבסיסית הזאת. שהיא, בעיני התורה, כבר מהוה צמצום לעומת האפשרויות הארוכות בהרבה שהיו קיימות בפוטנציאל הקדום של המין האנושי.
העובדה שבימינו מתאפשרת הארכת תוחלת החיים באמצעות הרפואה המודרנית, איננה מעידה על התגברות הצדקות בעולמנו. כראיה לכך, ניתן להצביע על העובדה שבימינו אין מתייחסים עוד לזקנים ולזקנה בהדרת כבוד כבעבר. אדרבה, הזקנה נתפסת כתקופה של בלות וירידה, וגוררת אחריה לעתים קרובות יחס של זלזול או לכל היותר רחמים.
במרכז הדיון אודות הזיקנה כיום, עומדת שאלת איכות החיים
החברה המודרנית אינה יכולה להסתפק בתרומתה של הרפואה לאריכות ימים. אף לא במנגוני רווחה שיספקו קיום בכבוד לקשיש. הזקן המודרני חייב למצוא את התוכן למלא את חייו בפעילות משמעותית ואיכותית. יתר על כן, הסדר הנכון הוא הסדר ההפוך: האיכות קודמת לכמות! רבים מן הגרונטולוגים, מומחי הזיקנה, טוענים שהסיכוי שאדם שחייו מלאים ואיכותיים יאריך ימים בבריאות טובה, גדול לאין ערוך מן הסיכוי של אדם משועמם, חסר ענין ותוכן, שפרש לגימלאות ואינו יודע במה למלא את יומו.
נמצאנו אומרים, שתחילה צריך אדם למצוא לעצמו סיבה וטעם מדוע ירצה לחיות תשע מאות ששים ותשע שנים. חיים אמורים להיות מלאים ועמוסים בעשיה ויצירה, שבהם כל רגע שלא נוצל הוא זמן מבוזבז וכל יום חדש ממלא את הישיש בסקרנות, ענין, פעלתנות וחדוה. עבור ישיש שכזה, הרפואה המאריכה את ימיו היא ברכה ולא קללה, והתואר "זקן כמתושלח" אינו עלבון אלא תואר של כבוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
