שמחת כרסו ושמחה אמיתית
אחת המצוות הייחודיות של חג הסוכות היא השמחה. אולם סביר להניח שבמקומות רבים בארץ השמחה לא תתעורר בקלות; אזור הצפון עדיין עסוק בהגלדת פצעי המלחמה וההזנחה, עובדי המועצות האזוריות שגם החודש לא קיבלו את משכורתם, משפחות השבויים שעדיין מצפות ליקיריהן ועוד. חילי טרופר מזכיר את אחריותנו כלפי אנשי השוליים, למען תהיה לכולנו שמחה אמיתית ומתפרצת
המסורת היהודית קושרת בין החובה לשמוח בחג לבין החובה לעשות זאת יחד עם העבד והגר והיתום והאלמנה. ולמעשה אומרת שאין הדבר אפשרי לולא הקשר בין השמחה לבין החובה לעשות זאת עם השונה, החריג, האדם המצוי על פי רוב בשולי החברה. הגדרת השמחה נגזרת מהעובדה שהיא נעשת ביחד עם העבד, הגר היתום והאלמנה.
ספק אם כל אזרחי ישראל יכולים לומר בפה מלא כי בשמחה שלהם שותפים כולם. ספק אם לכל אזרחי ישראל יש חלק בשמחה, מקום בסוכה ומקום בלב.
בתהליך רצוף וכואב נדחקים כל העת, בדרכים ובצורות שונות העבד, האמה, הגר, היתום והאלמנה של ימינו מתוך מרכז החברה אל השוליים. השוליים הרחבים מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית ואנושית.
סביר להניח, למשל, שבסוכות רבות בצפון לא תשרה שמחה גדולה בחג, לא רק משום ההרוגים והפצועים אלא גם משום תחושת ההפקרה הנוראית שניטעה בקרב רבים מתושבי הצפון בעקבות תפקודה או ליתר דיוק, היעדר תפקודה של המדינה בימי המלחמה.
כך גם תיעדר השמחה מלבבות רבים של עובדים עשוקים ומנוצלים, שכמובן לא קיבלו שי לחג ואולי לא קיבלו שכר כלל. אפשר בעניין זה לשאול אלפי עובדי רשויות מקומיות ומועצות דתיות ששכרם עודנו מולן.
הדרך לשמחה האמיתית
אך לא רק אל השלטון והממסד המתפורר למול עינינו יש להפנות את החיצים. לא רק לחובתם יש לזקוף את ההשמטה ממצוות השמחה בחג של העבד, הגר, היתום והאלמנה. לא רק כלפיהם יש להפנות את הטרוניה משום שמוסדות המדינה מתנהלים בתוך אקלים סביבתי מסוים. ללא אקלים חברתי המאפשר להם להתנער מאחריותם כלפי אזרחי המדינה ולדחוק רבים אל השוליים, לא היה מתרחש תהליך זה.
ואת האקלים הזה כולנו יוצרים וכולנו מתקיימים בתוכו. באקלים של התפרקות הסולידריות החברתית הבסיסית ושל התפוררות הערבות ההדדית, אך טבעי שמוסדות המדינה יפעלו כפי שהם פועלים ואזרחי הצפון, כמו מאות אלפי אזרחים אחרים בכל רחבי הארץ, יאלצו לחפש פתרונות למצוקותיהם אצל עמותות או ברונים שונים.
הרמב"ם הבדיל בין "שמחת כרסו" לבין שמחת חג אמיתית.
בין שמחה שמסתכמת בכרס הפרטית שלי לבין שמחה עמוקה ואמיתית הרבה יותר: "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו...".
לא פעם נדמה ששמחת חג הסוכות הזה כמשל לשמחות ולהתנהלות היום יומית בכל עיתות השנה דומה יותר מדי ל"שמחת כרסו" מאשר לשמחה אמיתית, שלא תיתכן מבלי שיהיו שותפים בה העבד, האמה, הגר, היתום והאלמנה. לא פעם נדמה שמציאות חיינו מתנהלת על פי העיקרון של 'אני את נפשי הצלתי' ולא מתוך העיקרון של היות חלק מקהילה וחברה שמושתתת על סולידריות.
שמא חג הסוכות הזה והפסוקים המקוריים והמלאים אודות השמחה, לא שיר החג המשובש, יזכירו לנו ולמדינת ישראל את אחריותנו וחובתנו כלפי אנשי השוליים.
חילי טרופר הוא מראשי עמותת 'במעגלי צדק' וסמנכ"ל תנועת 'אחריי'.
נא להמתין לטעינת התגובות
