המצביא של הבכי
אייל גפן מבקש מאלי מויאל לא לנהל את מאבקו הפוליטי על גבם של תושבי שדרות
בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה נפילה של קאסם והאי סדר והחרדה שהוא גורם, עולה במוחי הצפוף השאלה מה היה קורה אם כזה בומביל נופל באזור מיושב בתל-אביב? מי לא היה כותב או עולה לרגל? מי מהנפשות המוכרות לא היה תופס טרמפ על האירוע? מי לא היה מצטלם זקוף ליד חור שנפער ברחוב ארלוזרוב פינת ז'בוטינסקי.
ההתנהלות הזאת היא לחם חוקם של לא מעט פרנסים, שמנסים לקדם בעזרת אירועים מהסוג הזה ענייניים אישיים. בכל רגע הם עומדים בהיכון כדי לצבור עוד נקודות זכות במסע הקרוב לתפקיד הבא. ואיך שלא נסתכל על זה, המעמד והדחף הזה בזויים ומביישים בכל מקום שחיים בו אנשים תמימים ומפוחדים.
אחרי ששמעתי לילה אחד ראיון שלו עם פאר לי שחר ב"קול ישראל", הגעתי למסקנה שכנראה גם ראש עיריית שדרות, מר אלי מויאל, לא נבדל מחבריו הלוקחים, וכל הזדמנות כזאת מבחינתו הופכת להזדמנות פז.
ראש הממשלה אמר, לא בחוכמה רבה, שראש העיר מתבכיין, ובמקום לעשות את העבודה הוא רץ ומתראיין בלי סוף ומבקר באופן קשה את פעילות הממשלה. אם להיות כנה, הוא מבקר בצדק את הממשלה ואת היכולת המוגבלת שלה להביא פתרון.
אבל מה שבעיניי שיותר שקוף ולא הוגן מבחינת תושבי העיר ותושבי הארץ הוא, שמויאל הוא חבר מרכז הליכוד, ואפילו ניסה להכנס לכנסת ולא הצליח. כנראה שסדר היום שלו ושל עירו לא היוו מקפצה מספיק נפיצה בקרב חבריו בליכוד ולכן לא בחרו בו.
ראש הממשלה ניסה בעצם לרמוז בצורה לא מוסתר שמר מויאל מנגח בלי הרף את הממשלה ואת העומד בראשה, ובזמן האחרון ביתר שאת ובאופן יותר בוטה, כדי להאדיר את שמו בליכוד ולהפוך לראש חץ מאוד מקובל. כי מי לא יקפוץ על
אני לרגע לא מקל ראש בנחיצות של הממשלה לפתור את הבעיה כאן ועכשיו, מבלי קשר למה זה אומר או מה אחר מדבר. אבל פתאום, לא בהפתעה גמורה, "המתבכיין" הזה הפך לדרמה כמעט בלתי אפשרית מבחינתו של מר מויאל. הוא הפך את תושבי שדרות לצבא הפגוע והמובס, והוא כמו מצביא דגול עומד בראש הצבא ומבכה את מר גורל נתיניו.
"הם אלה שנפגעו", הוא התריס בטון מתלהם על המראיינת. הם, התושבים המסכנים שסופגים בלי הרף, חטפו על הראש מראש ממשלתם. האם יכולה לקום אפשרות שבכזאת עזות מצח מטיח ראש ממשלה בישראל כאלה מילים בוטות בתושבים קטנים ובלתי חשובים. האם זה מה שמגיע להם? הוא כמעט פרץ בבכי.
המראיינת ביקשה להגיש לו מטפחת, והוא המשיך להתריס בקול סדוק שלא לאבד חס וחלילה את המומנטום. "אם אנחנו לא נחוצים לראש הממשלה, אז אולי טוב שנקום ונעזוב", אמר. הוא עוד הוסיף ואמר, כגיבור לאומי, שכבודו לא חשוב ולא רלוונטי ולא עומד על סדר היום. כבוד התושבים יקר לו ולמענם הוא יעשה הכל, גם ובעיקר מול ראש ממשלה שלא בא מהפלגה שלו.
הוא קבל והשמיץ ולא פסח לרגע על שום אופציה תחבירית בכל מה שקשור לקטנות הרוח של ראש ממשלה שמכה בתושבים המסכנים. הוא בא וטען שלתושבים אין יכולת להגיב. אני לא בטוח שהוא בדק שאכן הם רוצים להגיב.
לא היה פעם שראש העיר שדרות הרהוט והכרומטי פספס גרגיר של איזה גל או תדר ברדיו בטלוויזיה או בעיתונות. נערמו לזכותו בלי סוף כתבות ואזכורים ותמונות שער ומה לא. התקשורת מאוד התחברה להוויה ששמה אלי מויאל, וזה בסדר, כי לכל אורך הדרך הוא ידע לספק את הסחורה.
מר מויאל, לטעמי אתה ממחזר את הבכי עד אובדן חושים. אני חש שאתה לא מבדיל בין בכי שלא אמת לבכי של תמורה. אתה לוקח ובמו ידיך מחרב את מה שהצלחת לבנות בשנים האחרונות. בצדק נפגעת, כי פגעו בך. קום ותלחם את המלחמה על גבך שלך. זאת המלחמה שלך לטוב או לרע. אל תארוז את התושבים ותשלח אותם להיות בשר תותחים. יש להם די והותר מחומר הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
