סוף עידן ברק בבית המשפט
אלישבע ברק, אשת נשיא העליון היוצא, מסיימת עשייה משפטית בצל ביקורת על הקשר המשפחתי
בין השנים 1978-1987, בתקופה בה כבר כיהן בעלה בבית המשפט העליון, שימשה אלישבע ברק כעוזרת משפטית של נשיא העליון דאז, יואל זוסמן. ב-1987 מונתה לתפקיד רשמת בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ושלוש שנים לאחר מכן נבחרה לכהונת שופטת בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. ב-1995 נבחרה לכהונת שופטת בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ובשנת 2000 מונתה לסגן נשיא בית הדין הארצי לעבודה.
אם בתחילת דרכה של ברק במערכת המשפט הוזכרו בעיקר טענות על קידום בזכות קשריה המשפחתיים, מאוחר יותר נרשמה ביקורת גם על עצם עבודתה. ברק נודעה כשופטת איטית, שתיקיה נקלעים לרוב לסחבת. לא אחת נשמעו תלונות על כך שפסקי דין בתביעות שנידונו אצלה התעכבו במשך מספר שנים, לעתים קרובות הרבה מעבר לרצוי ולמקובל.
נסיקת הקריירה של ברק, חרף היותה אחת השופטות האיטיות ביותר במערכת המשפט, נראתה למבקרים הרבים תמוהה מאוד. בייחוד לאור העובדה שנשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעלה אהרן ברק, התבטא בעניין הצורך לנקוט בהליכים כלפי שופטים איטיים.
כחלק מניסיונו להילחם בסחבת במערכת המשפט, הקים לפני שלוש שנים אהרן ברק את נציבות תלונות הציבור על השופטים. בדוח שפורסם השנה על ידי הנציבה, השופטת בדימוס טובה שטרסברג כהן, כיכבו שתי שופטות – אלישבע ברק ומיכאלה שידלובסקי-אור. האחת, אשתו של נשיא בית המשפט העליון ברק, והשנייה, אשתו של שופט עליון בדימוס, תיאודור אור.
בדוח הופיעו עדויות על תיקים ששכבו בלשכתן במשך שנים, וכן פירוט תלונה שהוגשה נגד ברק בנוגע לתיק בו טיפלה בשנות השמונים, שההליכים
הנציבה המליצה לנשיא ברק לנזוף בשופטת שידלובסקי-אור, אך לאחר שזו הודיעה על פרישתה המוקדמת, נחסך המעמד המביך. ביקורת רבה נשמעה אז על ההחלטה שלא לנקוט בצעדים דומים נגד השופטת ברק.
בין הביקורת על הקרבה המשפחתית הפסולה לטענות על הסחבת המשפטית, הותירה ברק את חותמה במערכת המשפט בכמה פסיקות. בתחום דיני העבודה קבעה ברק כי על שירות התעסוקה לספק למובטל עבודה הנוגעת לתחום כישוריו, כאשר מחפש עבורו השירות עבודה זמנית.
בתחום זה ברק אף הכריעה כי אין כל סבירות בשלילת הבטחת הכנסה ממי שמשתמש ברכב מנועי, אך הוא אינו בעליו ואינו מוציא כספים על אחזקתו. עוד קבעה כי לא ניתן להעסיק אדם במשך שנים רבות כ"עובד זמני", ויש לתת לו קביעות.
גם בשדולות הנשים השונות יכירו בתרומת השופטת הפורשת. ברק פרסמה פסק דין מנחה, כשקבעה כי במקרה תביעה על רקע אפליה מינית, נטל הסתירה בין טענות הצדדים יוטל על המעביד ולא על התובעת. זאת, בשל הקושי להוכיח אפליה מינית. עוד קבעה ברק כי די באמירה מפלה כמו "נשים לא מתאימות לתפקיד" כדי להטיל על המעביד לשלם פיצויים.
בתחום חופש ההתארגנות וחופש הביטוי, הנהיגה ברק קו סובלני בגישה כלפי משמרות מחאה, בטענה כי ביטויי מחאה הם אמצעי לגיטימי של עובדים או ארגונים מקצועיים המעוניינים להביא את בעיותיהם לתודעת הציבור.
עם זאת, בכל הנוגע לשביתות, קבעה ברק כי יש לאזן בין זכות השביתה אל מול זכויות אחרות וציינה כי זכות השביתה אינה זכות אבסולוטית. ובמקום שבו יש חשש לפגיעה בשלום הציבור למשל, על בית הדין לקחת בחשבון את הפגיעה שעלולה להיווצר ולקבוע את האיזון הנכון.
ברק אף הכשירה את הקרקע לשביתות עובדים במקרה של שינוי מבני בחברה, כל עוד לא מדובר במטרה פוליטית. שביתה היא לגיטימית, קבעה ברק, גם כאשר ארגוני העובדים מוחים נגד חוק שחוקקה הכנסת. עמדות אלה באו לידי ביטוי במהלך שביתת ההסתדרות הגדולה לפני כשלוש שנים, במחאה על התוכנית הכלכלית של האוצר. עם זאת, ברק הבהירה כי חירות השביתה אינה בלתי מוגבלת, ויש לאזן בינה לבין טובת הציבור ולהטיל עליה מגבלות במקרה הצורך.
גם בתחום יחסי האישות הותירה השופטת השנויה במחלוקת חותם. ברק השוותה את זכויותיה של ידועה בציבור לזכויות אלמנה. בעקבות החלטתה, ידועה בציבור שלא נישאה לבן זוגה שנפטר בינתיים, זכאית לקבל גמלת שארים מהביטוח הלאומי.
נא להמתין לטעינת התגובות
