לא חרדים לגורלם
"ארור מגדל כלבים", קבע הרמב"ם, ובעקבותיו נמנעים החרדים מלגדל בעלי חיים בביתם. רק בתקופה מאוחרת יותר, בעקבות הקלות מצד פוסקי הלכה, חל שינוי. אמנם קטן ואטי, אבל זה בטח ישתנה כשיבוא המשיח
העל טבעיות שיוחסה לבעל החיים המסכן, שקיווה מן הסתם רק למעט מזון ולליטוף, היא חלק מהניכור והזרות שחש הציבור החרדי כלפי חיות מחמד, שמעוגנים, כך נהוג להאמין, בהלכה היהודית.
באתר "דעת" ללימודי יהדות ורוח נאמר שבמסורת היהודית קיימת אמונה עממית, שעל פיה יהודים חוששים מכלבים. אולי מפני שהנדודים לאורך ההיסטוריה לא איפשרו להם להחזיק חיות מחמד בקביעות, אולי כיוון שכלבים שימשו לא פעם להתעללות בהם, בתקופת השואה למשל. גם האיסור של חז"ל על היהודי "לגדל כלב רע בתוך ביתו", מחשש שינשוך או יפחיד את הבאים, או קביעת הרמב"ם ש"ארור מגדל כלבים וחזירים" תרמו לסלידה.
כמה מחכמי ההלכה בימי הביניים סייגו את האיסור, וקבעו ש"כלב שאינו רע מותר לגדל" וש"כלבים קטנים בני תרבות (כלומר מאולפים), אינם בכלל האיסור". מקורות אחרים מעידים שגידול חיות מחמד, בעיקר כלבים, היה שכיח בתקופות קדומות. היעב"ץ, ר' יעקב עמדין, קבע במאה ה-18 שמותר להחזיק רק כלב אחד, וגם אז רק כשהוא קשור בשלשלת ולצורכי שמירה.
באתר חב"ד גורסים שיהודים נמנעו בדרך כלל מגידול חיות מחמד שאינן טהורות, שהרבי מלובביץ' קרא לא לתת לילדים אפילו ספרים וצעצועים עם דמויות של חיות לא כשרות. ביקור בגני חיות, לעומת זאת, או למידה על הטבע ותכונות בעלי החיים, מותרים. הרב אליעזר מלמד, מרבני הציונות הדתית, טוען במאמר שפרסם שהאיסור על סחר בחיות טמאות כמו כלב, חתול או תוכי נובע מהחשש שאם יהיו בידו של אדם, יבוא לאכול מבשרן. הוא מצטט מהרב יוסף קארו, שדווקא מתיר סחר בחיות טמאות באומרו שהתורה אינה אוסרת החזקת חיות מחמד, ומדובר בפסיקות מאוחרות יותר. הוא מציין שהעובדה שבעלי החיים האלה טמאים למאכל, אינה אומרת שמידותיהן פגומות. מלמד מוסיף שמחקרים מראים שכלב בבית מועיל לאנשים חולים ומשמח אותם.
למרות ההסתייגות הכמעט גורפת מחיות מחמד, יש לפוסקים מה לומר על סוגיות הקשורות בסירוס, למשל. השבוע פורסמה פנייתה של חוזרת בתשובה המחזיקה שני כלבים, אחד מהם מגזע מסוכן, לרב הראשי שלמה עמאר, בשאלה אם מותר לסרסו כפי שדורש החוק לגזעים הללו. עמאר פסק שהסירוס מותר לצורך הגנה על חיי אדם, אך עליו להיעשות על ידי גוי. הרב אליעזר מלמד מוסיף במאמרו שהתורה אוסרת כל פעולת סירוס, והעונש על כך הוא מלקות. באשר לעיקור נקבה הפוסקים חלוקים, אבל לפחות אין מלקות.
צביה גרינפילד: גדלתי בחברה בה אין קשר לבעלי חיים. צילום: אירית זילברמן צילום ארכיון: אירית זילברמן
מי פה האויב
ד"ר צביה גרינפילד, שהיא חרדית וגם חברת מרצ, מגדלת חתול בביתה, בעבר גידלה במשך 17 שנה כלבה אסופית, והיא אפילו מתנדבת ב"עמותה למען החי". בשכונת הר-נוף בירושלים שבה היא מתגוררת יש כלבים רק למשפחות חרדיות שבאו מארצות הברית. "אצל החרדים הישראלים זה לא מקובל. שמעתי סיפורים על אנשים שחזרו בתשובה, והממונים על ההתפתחות הרוחנית שלהם קבעו שלא מתאים להחזיק כלב. אנשים שגידלו כלב 15 שנה, היו צריכים למסור אותו".
לדברי גרינפילד, היסוד של צער בעלי חיים ואהבה לכל הברואים הוא מהותי בתורה. "גדלתי בחברה שבה אין קשר לבעלי חיים. לגדל חיית מחמד זה לא משהו שאפילו שוקלים אותו, זה לא חלק מהתרבות.
הפרשנות שאומרת שליהדות אין עניין בבעלי חיים, נראית לי מופרכת מכול וכול ונובעת מפחדים ומחרדות, אף שבכל החברות המסורתיות יש ריחוק מסוים ואפילו רתיעה מפני בעלי חיים שאין בהם תועלת.
"יש מדרש ידוע על אחד מגדולי התנאים, שראה בדרכו עגלים גועים שמובלים לשחיטה, ואמר שזה לא נורא כי לכך נבראו. מסופר שהקב"ה גרם לו למחלה קשה, כי הוא לא ריחם על היצורים האלה, ורק כשהבין את טעותו הוא נרפא. היחס לבעלי חיים כאל אויבים שלנו, או במקרה הטוב כמי שלא מעניינים אותנו, זר לרוח היהדות. מבחינתי, אהבת בעלי חיים היא חד משמעית חלק מהביטוי היהודי שלי, כמו אצל כל אדם שנברא בצלם אלוהים".
נא להמתין לטעינת התגובות
