מיחזור פסולת המחשב
רז גודלניק סוקר את תכניות מיחזור המחשבים של החברות המובילות בשוק. הנושא מהווה את אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר בתחום הפסולת האלקטרונית
בארה"ב, הבעיה נראית חמורה למדי. מחקרים מלמדים שישנם כיום בין 315 ל-600 מיליון מחשבים אישיים שעומדים לסיים את חייהם בשנים הקרובות. הבעיה היא כפולה – כמעט ולא ממחזרים מחשבים (כתוצאה מהשלכת מרבית המחשבים לפסולת הרגילה) ואת אלו שכבר ממחזרים, שולחים למתקני מיחזור באסיה הפועלים בצורה שמסכנת את בריאות הציבור באזור בכלל והעובדים במיחזור בפרט. כיום, לפי הערכות של קמפיין בשם The Computer TakeBack Campaign אשר מטרתו להביא יצרניות מוצרי אלקטרוניקה בארה"ב לקחת אחריות על סיום חיי המוצרים שהן מוכרות, רק כ-10% מהמחשבים ממוחזרים. תחשבו רק על הכמויות העצומות של חומרים רעילים שעלולים לחלחל לקרקע ולתהום, אם 90% ממאות מיליוני המחשבים אשר יסיימו את חייהם בשנים הקרובות יגיעו לאתרי סילוק אשפה. הנתונים הללו לא מדירים שינה מעיני הממשל האמריקאי שאינו מקדם פתרון כולל למצב, אלא משאיר את השטח פנוי ליוזמות שונות של יצרניות המחשבים, בתקווה שאלו יפעלו לקידום מיחזור המוצרים שלהן אשר הגיעו לסוף דרכם. ואכן בשטח, יש תזוזה מסוימת.
בחודש אפריל השנה הודיעה חברת אפל (Apple), כי החל מחודש יוני היא תאפשר לכל מי שיקנה מחשב מקינטוש חדש בחנויות שלה, או באמצעות האינטרנט, להעביר אליה את המחשב הישן שלו למיחזור ללא תשלום. עד אז, עלה השירות למי שחפץ בו 30 דולר. בנוסף, התחייבה החברה כי כל המיחזור ייעשה אך ורק בארה"ב. הצעד היה תוצר של לחץ מתמשך מצד ארגונים וקבוצות לחץ, כגון As You Sow, ארגון שקונה מניות בחברות שונות ומנצל את מעמדו כבעל מניות ללחוץ לשינויי מדיניות בכיוונים יותר ידידותיים לסביבה ולחברה.
גם חברת דל (Dell) לא שקטה על שמריה וב-28 ביוני השנה הודיע במסיבת עיתונאים יו"ר החברה, מייקל דל, שהחברה מתכוננת לאפשר לכל צרכן של מוצריה בעולם למחזר אותם בסוף דרכם ללא תשלום. "יש לנו אחריות כלפי הלקוחות שלנו למחזר את המוצרים שאנחנו מייצרים ומוכרים", אמר דל. בהתאם למדיניות זו, החברה תציע מיחזור ללא תשלום למי שמחזיק במחשב ישן של דל ומעוניין להיפטר ממנו, גם אם הוא לא קונה מחשב חדש של דל (עד כה סיפקה החברה את השירות ללא תשלום
על פניו, נראה שאם זו המגמה, הרי שהצרכן האמריקאי צפוי להינות ממגוון גדל של אפשרויות מיחזור, שישלבו נוחות יחסית עם אפס עלות, ואחוזי המיחזור יעלו בהתאם. התמונה, עם זאת, הינה יותר מורכבת. קחו למשל את אפל, אמנם החברה הכריזה על תוכנית חדשה שאמורה להקל על הצרכן ולא לקחת ממנו כסף עבור מיחזור המחשב הישן, אבל מצד שני החברה לא הכריזה בפומבי על מטרות כמותיות שהיא מציבה לעצמה. בכך הביאה החברה על עצמה ביקורת לגבי רמת המחויבות שלה למיחזור. המבקרים טענו שחברה רצינית מציבה יעדים פומביים למיחזור, ובכך מראה שהיא איננה חוששת להתחייב למאמץ אמיתי, שיעמוד במבחן המציאות. בלי יעדים, קשה לדעת עד כמה באמת הצליחה החברה במאמציה למחזר את המחשבים מתוצרתה.
גם אצל דל, שקיבלה מחמאות מארגונים שונים על הצעד שנקטה לא הכל עבר חלק. היא אמנם מפרסמת יעדים כמותיים - (127,000 טון עד שנת 2009) אך רק במספרים אבסולוטיים ולא כאחוז מסך הייצור. באופן כזה, קשה לדעת אם 18,500 טון שמוחזרו על ידי דל בשנת 2005 זה הרבה, קצת, או איפה שהוא באמצע. בנוסף, גם דל וגם אפל מואשמות בכך שהן לא מספיק מקדמות את מודעות הציבור להצעות שלהן, ובכך מפחיתות מהאפקטיביות של תוכניות המיחזור שהן מציעות.
מי שמסתכלים עליה כמודל לחיקוי היא חברת HP. המיחזור אומנם עולה כסף (46 דולר למחשב), אבל מקבלים כנגדו זיכוי לרכישת מחשב חדש של HP בסכום דומה (50 דולר). חברת HP מיחזרה בשנת 2005 64,000 טון ממוצריה, כשהיעד שלה הוא להגיע ב-2007 לסך כולל (החברה סוכמת את כל המיחזור שעשתה, מאז החלה למחזר בשנת 1987) של 450,000 טון מוצרים ממוחזרים. החברה גם מפעילה שיטת חישוב מסובכת לחישוב החלק היחסי של מוצריה שיוצא לשוק וממוחזר והגיעה לשורה תחתונה של 10.3% בשנת 2005. נוסף על כך החברה נחשבת למקדמת מוצלחת של תוכניות המיחזור שלה והיא הפיקה בקיץ האחרון 'אירועי מיחזור' בשבע מדינות שונות ברחבי ארצות הברית.
אין ספק שהדוגמאות הללו מעידות על חוסר אחידות משווע בקרב יצרניות המחשבים בארה"ב. חיזוק לתחושה הזו אפשר לקבל מדירוג האחריות הסביבתית של חברות האלקטרוניקה אשר פורסם בידי ארגון גרינפיס, הכולל גם מידע לגבי דרכי הפעולה של יצרניות מחשבים נוספות. כל יצרנית עובדת לפי לוח זמנים, מדיניות, יעדים ושיטות פעולה הנוחים לאותה יצרנית וכך נוצר בלאגן לא קטן, שאינו עוזר לקידום המטרה, שהיא, כדאי להזכיר, סיוע לצרכן להיפטר מהמחשב הישן שלו בדרך הטובה ביותר לסביבה ולחברה. גם ארגונים שפועלים בתחום מכירים בכך שהמצב הקיים לא אופטימלי והסכנה שמהווה הפסולת האלקטרונית היא ברורה ומיידית, לכן הארגונים קוראים לפתרון אחיד ברמה הלאומית. פתרון מסוג זה , עם יעדים אחידים, דרכי פעולה ברורות, שקיפות מלאה ופעילות נמרצת להגדלת המודעות אצל הצרכנים, הוא מבחינתם הדרך האפקטיבית ביותר לטפל במצב. המודל שלהם הוא כמובן אירופה ו- WEEE.
WEEE (ר"ת של Waste of Electrical and Electronic Equipment) היא דירקטיבה של האיחוד האירופי אשר עוסקת בפסולת אלקטרונית ובאה להסדיר את אחריותן של יצרניות מוצרי אלקטרוניקה לאיסוף, טיפול ומיחזור של פסולת אלקטרונית ומוצרי אלקטרוניקה מתוצרתן.
הדירקטיבה, שכבר הוזכרה כאן בכתבה קודמת, נמצאת כבר בשלבי חקיקה ויישום מתקדמים במרבית מדינות האיחוד האירופי ולמעשה מחייבת את יצרניות האלקטרוניקה ליישר קו ולפעול בהתאם, תוך כדי עמידה ביעדים כמותיים ברורים. התפיסה האירופית גורסת שמחויבות יצרן מוצרי אלקטרוניקה כלפי הצרכן לא מסתיימת ברגע הרכישה או בתום האחריות ועל היצרן גם לשאת בנטל של סיום חיי המוצר. כך עובר גם הנטל הכספי שכרוך בטיפול בפסולת האלקטרונית מהרשויות ליצרנים.
העברת העלויות ליצרנים יוצרת למעשה תמריץ ליצרנים לפעול באופן יותר ידידותי לסביבה כבר בשלב עיצוב המוצר, שכן פחות חומרים מסוכנים במכשיר גם יקטינו את עלות הטיפול בו עם סיום חייו. אצל האירופאים, לא משאירים מקום לספקות והתובנה הזו גם מעוגנת בדירקטיבה בשם RoHS -(Restriction of Hazardous Substances Directive), המחייבת את יצרני מכשירי האלקטרוניקה לייצר את המוצרים השונים, החל מ-1 ביולי 2006, ללא שישה מרכיבים, שנחשבים לחומרים מסוכנים כגון עופרת וקדמיום.
לאמריקאים יש דרך חשיבה קצת שונה מהאירופאים ויותר קשה להם לעכל התערבות ממשלתית כדרך האפקטיבית לניהול הדברים. עם זאת, ברור שהמשך בדרך הנוכחית של הגישה הוולונטרית הוא מתכון לכישלון. קשה לי להאמין כי כוחות השוק והסתמכות על רצונן הטוב של החברות יביאו לפתרון של הבעיה. במקרה הטוב, הגישה הוולונטרית יכולה להגיע להישגים חלקיים כגון הגברת מחויבותן הפומבית של חברות שלא להעביר מחשבים למיחזור בסין, כפי שקורה עכשיו. לא מעבר לכך.
אין לי ספק שגם הצעדים הוולונטריים של חברות כדל ו-HP מושפעים מהמדיניות שהן צריכות ליישם במדינות האיחוד האירופי. יותר קל לחברת דל לבצע מהלך גלובלי, אחרי שהיא כבר מבצעת אותו באירופה ומתוודעת ליתרונותיו השונים. בסופו של דבר לחברות הכי קל לנקוט במדיניות אחידה אחת ולכן מבחינה זו, אירופה מושכת את הסטנדרטים הגלובליים למעלה, גם במיחזור וגם בעיצוב המוצר.
עם זאת, בכדי שהגישה האירופית תתאים לאקלים האמריקאי, נראה לי כי כדאי לרפד אותה בשורה של תמריצים כספיים גם לחברות וגם לפרטים. צריך גם ללמוד מהנסיונות החקיקתיים שנעשים ברמת המדינה במדינות וושינגטון, מרילנד, מיין וקליפורניה בכדי לגבש מסקנות מה הדרך הכי טובה לעשות זאת. הממשל הפדרלי צריך להתעורר ויפה שעה אחת קודם, בכדי שארה"ב לא תמצא את עצמה עוד מעט בעיצומו של סיוט סביבתי-אלקטרוני, מהסוג שהוליווד אפילו עוד לא חשבה עליו.
רז גודלניק הוא כלכלן, בעל תואר שני במנהל עסקים, יועץ לשעבר לשר הפנים ועוסק בפיתוח עסקי של עסקים ירוקים בהווה. כתבות קודמות של רז גודלניק:
לאן נושבת הרוח- טורבינות רוח קטנות לצריכת חשמל ביתית הופכות בימים אלה לפיתרון אטרקטיבי עבור צרכנים שמעוניינים לחסוך בחשבון החשמל
סופר-צמח ושמו המפ: צמח ההמפ אסור לגידול בארה"ב בשל קרבת המשפחה למריחואנה. רז גודלניק סבור כי כדאי לאפשר לתעשייה לשגשג
הדרך השלישית: בבריטניה חשבו על שיטת הקצאת מכסות פליטת פחמן לפרטים כפיתרון אפשרי למאבק בזיהום אוויר. רז גודלניק על יעילותה של הדרך השלישית
טעם החיים: בדיקות של משקאות קוקה קולה ופפסיקו העלו כי הם מכילים כמות נאה של חומרי הדברה. רז גודלניק סבור כי הכתם הזה לא יימחה כל כך מהר
תנו לאנשיי לגלוש: רז גודלניק מציג את איבון קואינרד - המייסד והבעלים של חברת פטגוניה שמעדיף לגלוש ושונא את עולם העסקים
כתבות נוספות >>>
נא להמתין לטעינת התגובות
