האלימות שבקרבנו
לאחר שאחותו נפצעה בתאונת דרכים, אלירן חיאט מסביר שמדובר במלחמה על חיי ילדינו
באותו זמן בדיוק אחותי הקטנה יצאה לבלות עם חברים בפאב באפיקים. היא חזרה לסוף שבוע בבית מטירונות לוחמות מג"ב, ורק רצתה לבלות ערב עם חבריה הטובים. הנסיעה רק החלה ואחרי מספר קילומטרים בודדים הרכב ירד לשוליים של הצד הנגדי והתהפך.
יושבי המכונית לא שתו, לא עישנו סמים ולא השתוללו. הנהגת ככל הנראה סטתה לשול הימני מסיבה שעדיין לא ברורה ואחר כך ניסתה לעלות חזרה לכביש. התוצאה היתה שהרכב סטה לנתיב הנגדי, שבמזל היה ריק באותו זמן, והתהפך אל השול השמאלי של הכביש.
התוצאה איומה. אחותי ספגה את עוצמת המכה בצידו הימני של הרכב ואף נלכדה בתוכו. עוברים ושבים עצרו כדי לסייע וכוחות ההצלה הוזעקו למקום. הנוסעים האחרים הצליחו לצאת מהרכב ויצרו קשר עם אמי, שגרה במרחק של כמה דקות מהתאונה.
הורי הגיעו למקום במהירות רק כדי לגלות את הזוועה: בתם היפה לכודה בהריסות הטנדר, ראשה חבול בצורה קשה, אוזנה מדממת קשה וכתפה מרוסקת. אמי חסרת האונים התעלפה בזמן שכוחות ההצלה ניסו לחלץ את אחותי מתוך הרכב ההרוס במשך 20 דקות ארוכות מנשוא, שבמהלכן היא היתה בהכרה וצרחה מכאבי תופת, קוראת לאמה שעומדת רק מטרים ספורים ממנה.
לבסוף כוחות ההצלה חילצו אותה, ולאחר התלבטות האם להטיס אותה לבית חולים "רמב"ם" או לייצב אותה בבית חולים "פוריה", הם מחליטים על האפשרות השנייה. היא מובהלת ל"פוריה" ולאחר מכן ל"רמב"ם", שם היא עוברת ניתוח ניורוכירורגי שנועד לסגור את השברים הקשים בגולגולתה שסיכנו את חייה.
כל אותן השעות שבהן אחותי היתה בניתוח נראו לאמי כמו נצח. גיהנום שדמיינה רק בסיוטיה הגרועים ביותר. אחותי יצאה לבסוף מהניתוח והועברה לטיפול נמרץ כדי שגופה יילחם בטראומה ויתייצב. עכשיו נותר רק לחכות ולקוות שהילדה הקטנה של אימא תחזור אלינו בשלום.
האירוע הזה אינו מנת חלקה של משפחה אחת בלבד. המשפטים האטומים האלה של "לי זה לא יקרה כי אני מנוסה", או "אני נוהג מהר אבל לפי תנאי הכביש" ועוד תירוצים מגוחכים מציגים תרבות כביש מעוותת של הציבור בישראל, שגובלת בזילות בחיי אדם באופן יום יומי.
האלימות שבקרבנו, הדם הישראלי ה"חם" שמונע על ידי דלק החוסר סבלנות וסובלנות לאחר, רק מחמיר. אולי במקרה המתואר אין את מי להאשים חוץ מאת חוסר ניסיונה של הנהגת הצעירה, אך באותו לילה בדיוק נהרגה משפחה שלמה, בשל מה שמצטייר כחוסר האחריות של הנהג בשילוב עם אוזלת היד של המשטרה.
ואני שואל למה, למה לעזאזל אנחנו ממשיכים למות על הכבישים ולקבל את זה כגורל משמיים? למה הילדים ממשיכים להשתולל ואין לזה סוף? מתי מישהו יבין שצריך פה פיתרון אמיתי ורציני לתקופה של יותר מקדנציה ממוצעת של ממשלה ויעצור את שפיכות הדמים בכבישים.
אנחנו במלחמה אם לא קלטו את זה פה. לא מלחמת לבנון השנייה ולא מלחמת בין המצרים. זוהי מלחמת אין ברירה, והיא על הילדים שלנו. אנו מחויבים לנצח בה.
הכותב הוא חבר מערכת nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
