אחות קטנה (ר' אברהם חזן גירונדי, המאה ה-13)

בשעת דמדומים, בין השתא, לשנה הבאה, מושר בבתי הכנסת הפיוט "אחות קטנה" הוא נפתח בהתחטאות וסליחה ומסתיים בתקווה חגיגית

רוני אישרן | 10/9/2006 12:47

קשה מאד לבחור פיוט מהרפרטואר העשיר אשר מציעים ימי הסליחות והימים הנוראים. עשרות פיוטים נכתבו סביב נושא הסליחה וחשבון הנפש, אליהם אנו נדרשים מידי שנה בתקופה זו, בה מסתיים מחזור, ומתחיל פרק חדש במעגל החיים.

הפיוטים אשר נכתבו ככל הנראה במיוחד עבור ימים אלה, מציעים דרכים ושפות שונות לפנות אל האל בבקשת הסליחה המיוחלת, להביע חרטה ולהתחנן לשנה מוצלחת ושמחה יותר. אל הטקסטים מצטרפים הלחנים המותאמים לאופי ולתוכן הפיוטים עד שנדמה כאילו נוצרו יחד, ואשר מעצימים את אווירת התחינה וההשתפכות העולה מהפיוטים ולעדיהם הם אינם שלמים.

עושה רושם, כי בלתי אפשרי להשתמש בלחני הסליחות לשירת טקסטים אחרים, בזמנים אחרים, וכי רק בתקופה זו של השנה, ובאווירה זו, אנו מסוגלים לצלול אל העומקים הרגשיים אליהם הם מכוונים.

תקופת הימים הנוראים היא תקופה מבלבלת. תקופה של ניגודים ומעברים. מצד אחד, איזושהי חגיגיות ממלאת את האוויר, מצד שני זהו זמן חשבון נפש. מצד אחד מנגינות מרגשות מציפות אותך בסוג של שמחה, וגעגוע, מצד שני, טקסטים שהם וידוי, חרטה ובקשת מחילה. הקיץ עוד כאן ובלילה כבר קר. הרבה שינויים ומעברים המטלטלים אותך כל הזמן בין שני קצוות רגשיים, בין תחושת יום חג לאימת יום דין.

מערפילים לאור גדול

הפיוט "אחות קטנה" על תוכנו, ניגוניו והזמן בו הוא מושר, מביא את חוויית הערפול המאפיינת את התקופה כולה לשיא. הוא יושב בדיוק על קו התפר שבין השנה היוצאת לזו הנכנסת. נוהגים לשיר אותו בבתי הכנסת בערב ראש השנה, לפני תפילת הערבית. זמן בו שוקעת השמש ביום האחרון בשנה, ומרגע שסיימה לשקוע מתחילה השנה החדשה.

מאז ומתמיד חוויתי את הזמן הזה כלא ברור, כמשהו שבין-לבין, שקשה להחליט איך להתייחס אליו. מילדות אני זוכר את חווית ההתכוננות לראש השנה, החל מהקימה לפנות בקר לאמירת הסליחות כשלושים יום קודם החג, דרך השיעורים המקדימים בבית

הספר ועד להכנות בבית-התבשילים,המפגשים המשפחתיים המתוכננים וכמובן הבגדים החדשים אותם רכשנו אחת לשנה לכבוד "החגים".לאחר חודש של הכנות מגיע היום.

במיטב מחלצותינו אנו מתייצבים בבית הכנסת,חגיגיים מתמיד,ואז משהו משתבש. ברגע שפותח החזן ב"אחות קטנה" מתחילה להציף אותי תחושת הבלבול. הפיוט לא ממש תואם את החגיגיות השוררת מסביב. הוא נשמע יותר כמו קינה וכתוב כמותה. משפטים כמו "אל נא רפא למחלותיה" "זרים אוכלים נחלותיה" ו"לא השאירו עוללותיה" מתחברים לי יותר לתקופת בין-המצרים ולקינות תשעה באב. לא זו החגיגה לה ציפינו.

לשמיעת הפיוט לחץ כאן:

תחל שנה וברכותיה

יחד עם זאת, ככל שמתקדמים בין בתי הפיוט, התחושה הולכת ומשתפרת, משהו נעשה נינוח ואופטימי יותר.

לאחר הבתים הראשונים המונים את תלאות השנה החולפת מגיעים הבתים הבאים אשר כבר מכילים בקשות לשנה שמחה ומוצלחת יותר, כמו "מתי תעלה ביתך מבור", "נחה בנחת לנוה ריבצה", "ותעביר מלב דאות", ולבסוף הבית האחרון הפותח בקריאת העידוד "חיזקו וגילו" ומסתיים-בניגוד לשאר הבתים המסתיימים ב"תכלה שנה וקיללותיה", ב"תחל שנה וברכותיה", וממקם אותך סופית באווירה ובמצב הרוח להם התכוננו.

עם השנים למדתי להבין את משמעות הזמן הקריטי הזה והחיבור שבינו לבין "אחות קטנה". הפיוט הקשה והארוך (אשר לצערנו לא מאבד מהרלוונטיות שלו גם כשבע מאות שנה לאחר שנכתב). בצירוף הלחן האיטי והמסתלסל, מאפשרים למתפלל, רגע לפני שהוא יוצא ב"חגיגות" השנה החדשה, לעשות את חשבון הנפש האישי שלו, לעשות את המעבר בהדרגתיות הנחוצה, להרהר בקורות השנה שחלפה, ובעזרת הניגונים הנוגעים כל-כך עמוק, גם להרגיש אותם.

להבין שכדי להגיע ל"חיזקו וגילו" יש לעבור קודם דרך "מחלותיה" ו"קיללותיה" של השנה שחלפה, לתת עליהן את הדעת ורק אז לשאוף ל"תחל שנה וברכותיה". בסופו של דבר, כנראה שתחושת הבלבול והערפול היא שלב הכרחי בדרך לסדר חדש.

רוני אישרן הוא מלחין ומורה לפיוט, סולן ומנהל אנסמבל "שחרית"

אתר הזמנה לפיוט

http://www.piyut.org.il/textual/21.html