הפלישה לגלפגוס
פקחים ערניים של השמורה הייחודית באיי גלפגוס גילו בשבוע שעבר פולשים: צב ואיגואנה שאינם משתייכים למינים הגדלים באיים. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים, אבל הפולשים הללו הם סכנה גדולה לבעלי החיים באיים. ומי הביא אותם לגלפגוס? נכון, תיירים (בואו נקווה שלא מישראל)
העזים הסוררות היו ככל הנראה שריד מאוניות הפיראטים שהשתמשו בחלק מהאיים כמקומות מסתור, ונהגו לגדל את העזים למאכל. מאז שלא היה מי שיסעד אותן, הן הצליחו להתרבות בקצב מדאיג. ההתרבות המסיבית נעשתה על חשבון שטחי המחיה והמזון של שאר בעלי החיים, ובקרן צ'רלס דרווין חששו כי חלק מבעלי החיים הייחודיים ייכחדו עקב הפלישה.
העבודה על שמירת האיזון הביולוגי באי הגדול ביותר בגלפגוס היתה לא פשוטה: מאות קבוצות המחקר שהוטסו לתחנת המחקר על שם צ'רלס דרווין באיזבלה עבדו קשה. הקבוצות הכשירו צוות מיוחד של אלפי עובדים, כמו גם מאות כלבי ציד מאולפים, כדי לוודא שעדרי העזים יצומצמו ככל האפשר.
הסכנה המוחשית שהציבו העזים בפני בעלי החיים באי גם דרשה מימון נכבד. מאות מילוני דולרים הושקעו ב"פרויקט איזבלה" - בעיקר מטעם אונסק"ו ומכספי תרומות שזרמו מכל רחבי העולם. איי גלפגוס נחשבים לאחד מאוצרות הטבע החשובים ביותר בעולם כיום, וארגוני שימור סביבה רבים מיהרו לתרום את חלקם.
רק לאחר שהשלב האחרון בפרויקט הושלם (במסגרתו שוחררו לחופשי עזים שצוידו בציוד מעקב מתוחכם והובילו את הצוות אל העדרים האחרונים שנותרו באי), נשמו לרווחה בקרן צ' רלס דרווין. הסכנה חלפה.
והנה בשבוע שעבר, חודש בלבד לאחר תום הפרויקט, התגלו שני זנים פולשניים חדשים באי: צב ואיגואנה. חדשות גרועות מאלה לא שמעו באיי גלפגוס לפחות 11 שנה.
אז מה בעצם חשוב כל כך בארכיפלג גלפגוס, שגרם לאו"ם להכריז עליו כבר בשנות ה-70 כאתר מורשת עולמי? מעבר לחשיבות ההיסטורית שלו בתרומתו לתיאוריית האבולוציה של דרווין, איי גלפגוס הם כיום אחד המקומות הבודדים בעולם שלא סבלו מחורבן היד האנושית, והם מונים עשרות זנים של בעלי חיים שחיים בהרמוניה מושלמת עם סביבתם. ככזה, אוצר המקום בתוכו בעלי חיים וצמחים נדירים שאפשר למצוא רק שם,לכן איי גלפגוס עטופים בשורה מחמירה של חוקים המונעים פלישת בעלי חיים (כולל בני אדם) לתחומו.
כך למשל, יש רק כ-90 אוניות הרשאיות להוביל את התיירים הרבים שפוקדים את האיים בכל שנה, והתיירים המגיעים לשם עוברים בדיקה מדוקדקת, כדי לוודא שהם לא נושאים בכליהם בעלי חיים או צמחים.
אגב, בסיורים הנערכים באיים חל איסור מוחלט לגעת בחיות או להאכיל אותן,ובחלק מהאיים לא מתקיימים כלל סיורים על היבשה. באופן לא מפתיע, היעדר יד אנושית באיים הופכת את בעלי החיים המתגוררים בהם לחביבים במיוחד. הסיבה פשוטה: היות ואף אחד לא מנסה להכין מהם מטעמים, הם לא מפחדים מבני האדם שמגיעים לבקר בהמוניהם.
אבל זו גם הסיבה שבגינה מינים חדשים באיים הופכים לסכנה מידית. גם כאן המשוואה די פשוטה: במשך אלפי שנים אף אחד לא ניסה לטרוף אותם, לכן בעלי החיים לא ממש מתרגשים מחיות חדשות, שניגשות לרחרח אותן בשיניים חשופות. מלבד העזים שמוגרו, בשנים האחרונות מנסים צוותי הניטור הפזורים במרכזי המחקר השונים להתמודד גם עם חזירים, עם כלבים, עם חולדות ועם חתולים שפלשו לאי, וסועדים את לבם בצבים המקומיים. אולם למרבה המזל, הסכנה אינה
הארכיפלג גלפגוס שוכן כ-1,000 קילומטר ממערב לאקוודור, והוא מונה 19 איים ואינספור צוקים ואיונים, אשר חלקם נטולי שם. האיים התגלו ב-10 במארס 1535 על ידי פרי תומס דה ברלנגה, הבישוף הרביעי של פנמה. הוד קדושתו יצא למסע לפרו כדי לפתור סכסוך שכנים מקומי, וספינתו נסחפה בטעות לגלפגוס.
אולם במשך עשרות שנים לא טרח איש להתרגש ממה שיש לאי להציע, והסלבריטי היחיד שביקר באי עד בואו של דרווין לאזור, היה אלכסנדר סלקריק - נער סיפון שננטש חמש שנים לפני כן באי נטוש לא רחוק משם, והפך להשראה של הסופר הבריטי דניאל דפו, כשכתב את ספרו הנודע "רובינזון קרוזו".
ב-1835, עם הגיעו של דרווין לאיים, הפנים העולם שמדובר בארכיפלג ייחודי. דרווין, אז בן 24, יצא למסע מחקר על סיפונה של ה"ביגל", ואיי גלפגוס היו אחת התחנות האחרונות בדרכו. הבחור הצעיר והמבריק הבחין כי קיימים באי בעלי חיים ייחודיים דוגמת צבי הענק גלפגוס (שעל שמם נקרא הארכיפלג), כי מינים זהים התפתחו בצורה שונה בין האיים השונים, ומינים מסוימים התפתחו בצורה ייחודית - כך למשל הקורמרן שלא הוטרד על ידי טורפים, והפסיק להשתמש ביכולת התעופה שלו עד שהיא התבטלה לחלוטין, או איגואנה שנאלצה ללמוד לצלול כדי למצוא מזון ונמצאת אך ורק בגלפגוס. לימים יצרו הבחנות אלו קריירה לא רעה בכלל ואת תורת האבולוציה. אחד האיים בגלפגוס, אגב, נקרא צ' רלס דרווין.
חזרה להווה בגלפגוס: את המינים החדשים של האיגואנה והצב, שככל הנראה נדדו מאקוודור לאיים בתא המטען של אחד התיירים, גילתה בשבוע שעבר קבוצת עובדים של הפארק הלאומי. בימים האחרונים צוותי מחקר של קרן צ'רלס דרווין תרים אחר בעלי החיים הסוררים. החשש הגדול נובע בעיקר מנוכחות האיגואנה הסוררת, שידועה בכושר ההתרבות המהיר שלה.
"מין פולש הוא אחד הסכנות המהותיות במאה האחרונה", אומר שמוליק עידו, זואולוג מגן החיות התנ"כי בירושלים. "יש מקרים רבים שבהם מינים פולשים יוצרים נזקים כלכליים מהותיים. ארצות הברית, למשל, סובלת בשנים האחרונות מקנים שבונות ציפורים פולשות על קווי מתח גבוה, ויוצרות נזקים של מאות מיליוני דולרים. או ספינות שנושאות בבטנן מי נטל כדי לאזן את המשקל, מעבירות את המים מיבשת ליבשת ואיתם גם מעבירות מיני טפילים שפוגעים בספינה.
"אך מעבר לנזק הכלכלי, קיימת סכנת הכחדה למינים מסוימים. בארץ, למשל, בריחת ציפורים מגני החיות שחררה לטבע ציפורים אגרסיביות המשתלטות על בתי גידול של בולבולים ודוכיפתים. בתור ילד ראיתי המון דוכיפתים. היום ממש קשה למצוא אותן".
ועד כמה מינים פולשים באחד האיים בגלפגוס מאיימים על כל הארכיפלג הנדיר?
"אם אכן מדובר באי אחד אז לצבים ולאיגואנות קצת קשה לעבור מאי לאי, אך בכל מקרה בעלי החיים בגלפגוס רגישים מאוד לשינויים. בעל חיים חדש יכול להביא טפילים שבעלי החיים המקומיים לא מצליחים להתמודד איתם, לדחוק אותם מחוץ לשטח המחיה שלהם, או לגרום מחסור במזון. במקרה כזה אין ספק שיכולה להיווצר סכנה של הכחדה של מין שלם".
במרכזי הניטור והמחקר של קרן צ'רלס דרווין בגלפגוס מודים כי קיימת סכנה, אך מעדיפים בינתיים לשמור על קור רוח ועל לקוניות. "אין ספק כי המינים החדשים מעוררים בנו דאגה רבה", אומר רוס קמרון ממרכז המחקר באי איזבלה. "אך נכון להיום הצלחנו לאתר את המין הפולש, בעיקר הודות לערנותם של אנשי הצוות בפארק. נכון לעכשיו אנחנו עוסקים בחיפוש אינטנסיבי אחר הפולשים, ואני מאמין שנצליח להשתלט על הפלישה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
