אחד בדורו
בלילה שבין שישי לשבת הוביל סא"ל עמנואל מורנו מאה מלוחמי סיירת מטכ"ל למשימה נועזת בעומק לבנון. כשנחשף הכוח, הוא נהרג בחילופי האש. אל ביתו שבמושב תלמים מגיעים לוחמי הסיירת הזו לדורותיהם, ומספרים על קצין מצטיין וצנוע שהשאיר אחריו נעליים גדולות שיהיה קשה מאוד להיכנס אליהן
בשיחות הקטנות בין המנחמים וגם בשיחות הגדולות יותר המקיפות קהל גדול בהרבה, מסכימים כולם כי עמנואל היה משהו אחר, עילוי שבעילויים גם ביחידה שהצטיינות היא שמה הנוסף. הם גם מסכימים שעמנואל לא היה מסכים לעולם שידברו עליו ככה. כי עמנואל, הם אומרים, היה עניו וצנוע, ומעולם לא חיפש לקשור לו זרי תהילה. אבל עמנואל איננו.
הקצין הבכיר מסיירת מטכ"ל, בן 36, שהוביל 100 חיילים אחריו לפעולה הנועזת בעומק לבנון ליד בעל בק, בלילה שבין שישי לשבת, נהרג כשהכוח סיים את הפעולה ונחשף על ידי אנשי חיזבאללה. עמנואל נהרג לאחר שהוא וחייליו הצליחו לשים את ידם על מסמכים ועל הוכחות אחרות המראות כי חיזבאללה ממשיך להתחמש גם בנשק רוסי, שהברחות הנשק לארגון הזה נמשכות בחסות הפסקת האש ועוד. ולצער המשפחתי-פרטי על האובדן הנורא נוסף גם צער רחב יותר. בלי להשתמש בקלישאות: סגן אלוף עמנואל מורנו היה מטובי בנינו. יחיד בדורו.
עמנואל מורנו ז"ל היה אחד הלוחמים המהוללים בסיירת מטכ"ל. חבריו ליחידה אמרו כי עיניו תמיד הקרינו שקט ורוגע, וסיפרו כי לא "שמר על דיסטנס" מפקודיו ותמיד, אבל תמיד, ביצע את המשימות שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר, כשהלוחמים הולכים אחריו באש ובמים, וסומכים עליו שיחזירם בשלום. עמנואל מעולם לא סיפר לאיש, אפילו לא לאשתו מאיה, לחבריו או לבני משפחתו על מבצעים מסוכנים שבהם נטל חלק. רובם נותרו חסויים, וספק אם ייחשפו אי פעם.
שני בנים שלחה משפחת מורנו למלחמת לבנון השנייה: סגן אלוף עמנואל מורנו ואחד מארבעת אחיו, צעיר ממנו, שהלך בדרכו של אחיו והוא לוחם בשורות אחת היחידות המובחרות של צה"ל. גם הוא, בדיוק כמו אחיו, נודע באומץ הלב שלו, באחריותו, ביכולת הנתינה וההקרבה שלו. גם הוא, בדיוק כמו עמנואל, היה לדמות חיקוי שחיילים רבים נושאים אליה עיניים.
"לעמנואל דאגנו פחות, משום שהוא כל הזמן שידר חוסן ושקט פנימי, נתן לנו להרגיש שלא צריך לדאוג לו. לאח הצעיר יותר דאגנו מאוד", סיפר בהתרגשות אחיהם שמואל מורנו.
חום מהביל קידם את אלפי המנחמים שהגיעו ביום ראשון למושב תלמים, השוכן על הכביש המחבר בין קריית גת לאשקלון. בימים כתיקונם מדובר במושב שקט הנמצא הרחק מאור הזרקורים. האטרקציה היחידה שבו היא הרב ניר בן ארצי, המוכר לרבים מאוד בישראל שמגיעים אליו לקבל ברכות לזיווג שיעלה יפה, ברכה לרפואה, שגשוג ועוד.
הרב בן ארצי, מספרים במושב, היה חברו הקרוב של עמנואל. לפני שש-שבע שנים לערך, כשנשא עמנואל לאישה את מאיה, החליטו השניים להקים בית במושב. כך הכירו גם את הרב בן ארצי.
אחד השכנים הוסיף קווים נוספים לדמותו של עמנואל: "הוא היה חוזר מהבסיס בלי דרגות, הקרין צניעות, פשטות, מעולם לא סיפר לאיש על המבצעים שבהם השתתף. איש משפחה למופת".
בכניסה לבית המשפחה יושבים באוהל האבלים עשרות ילדים קטנים, מחזיקים את תמונתו של סגן אלוף מורנו ז"ל. המראה הזה נוגע ללב מאוד. "הוא היה גיבור גדול, עמנואל, מת על קידוש השם", אמר אחד הילדים, והשאר מהנהנים. "
לוחם לשעבר בסיירת מטכ"ל הרחיב מעט את היריעה: "הוא תמיד הלך ביחידה בלי דרגות. הוא לא רצה שיחשבו שהוא קצין בכיר ובעל זכויות יתר. היתה לו הילה מיוחדת, תמיד הקשיבו לו כי סמכו על שיקול הדעת שלו. הוא אמר שעל אדם לשפר את מידותיו, ועליו לשאוף להיות בן אדם טוב. הוא אף פעם לא חשב על עצמו, תמיד דאג לאחרים".
לוחם אחר הוסיף: "עמנואל היה אחד ממתכנני המבצעים ביחידה. הוא נהג להקפיד על כל פרט ופרט כדי למנוע תקלות צפויות בשטח אויב. עמנואל היה יסודי מאוד, הקפיד שכל לוחם יידע מה תפקידו בכוח. אצלו לא היה מושג כזה'חורים שחורים'. אצלו העניינים דפקו כמו שעון שוויצרי. היה לו ידע עצום בתחומים רבים וזיכרון פנומנלי ".
אחת הנקודות הקשות במסלול הצבאי של סגן אלוף מורנו ז"ל היתה בשנה שעברה, כשיצאה לפועל תוכנית ההתנתקות. מורנו, איש מאמין, נשלח עם לוחמים בסיירת לפנות את מתיישבי גוש קטיף. אחיו שהתגורר בנווה דקלים סירב להתפנות, ואף התבצר בביתו. אלוף פיקוד הדרום דאז וקצינים בכירים ניסו לשכנע אותו להתפנות מרצון, אבל הוא עמד בסירובו. בסופו של דבר התרצה, ופונה עם בני משפחתו.
בשיחות סגורות ומצומצמות הרשה לעצמו אז סגן אלוף עמנואל מורנו להביע התנגדות לתוכנית ההתנתקות, אבל כשנקרא להשתתף בפינוי, הוא מילא את הפקודה במלואה על אף שלבו נקרע. במיוחד היה קשה לו ביום ההתבצרות של אחיו.
"פינוי יישובי גוש קטיף היה אחת המשימות הקשות בחייו, אבל כמו חייל, לוחם לדוגמה, הוא ביצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, אפילו שהיה אכול מבפנים. הוא חשב שאסור לפנות את גוש קטיף, וזו תהיה בכייה לדורות. הפינוי וההתנגדות של אחיו להתפנות השפיעו עליו מאוד, אבל ביחידה לא ראו את זה עליו. הוא לא נתן לדעות שלו להשפיע עליו כלוחם. הוא עשה הפרדה מוחלטת. מדובר באחד הלוחמים הטובים ביותר שהיו אי פעם בסיירת. האובדן שלו הותיר חלל עמוק, הוא השאיר אחריו נעליים גדולות, שלא בטוח שמישהו יוכל להיכנס אליהן", אמר אתמול אחד מחבריו הטובים.
המנחמים, חיילי הסיירת, מקיפים את בני משפחתו של עמנואל ועוטפים אותם באהבה ובדאגה. חשוב להם שבני משפחתו יידעו עד כמה היה עמנואל גיבור ומיוחד, שיידעו כי פעמים רבות בעבר סיכן את חייו כדי להציל את חייהם של פקודיו או חבריו. בני המשפחה לא מכירים את הסיפורים האלה.
אילן, אביו של עמנואל, מקשיב רוב קשב, ולא נותן לשום פרט לחמוק ממנו. בהפסקה אחת בין הסיפורים על בנו הוא מחפש את המילים המדויקות שיתארו מה הוא מרגיש. הוא גם נלחם בדמעות, אך בסופו של דבר הן פורצות וזולגות מעיניו: "עמנואל היה המצפן של המשפחה, בשקט שהקרין ובביטחון שהוא השרה עלינו. תמיד הלכנו אחריו. הוא נבחר למשימה הזו בפינצטה. הוא חסר לי כל כך עכשיו, עמנואל".
שמואל האח: "הוא אף פעם לא סיפר לנו דבר על המבצעים שבהם השתתף. בפעם האחרונה הוא הגיע למושב ביום חמישי, התחבק עם אשתו ועם שלושת ילדיהם, ואף אחד לא חשב שזו תהיה הפעם האחרונה שבה נראה אותו. היתה לו תחושה של תסכול מהמורל הנמוך שיש לעם בגלל המלחמה. הוא תמיד רצה לעשות יותר, התנדב לכל פעולה. רק אחרי שנהרג, אנחנו שומעים מהחברים שלו מה היה גודל תפקידו".
"הוא היה מפקד טוב וקשוב לפקודיו. מבחינתנו, הוא היה המפקד של המידות הטובות, הענווה, הצניעות, אדם שכל תבונתו מצווה בתוך צניעותו. כל חייו בצבא היו שליחות גדולה שאליה התמסר בכל מאודו", ספד לו רב המושב שמואל שוקרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
