אל תגידי :"לי זה לא יקרה"
באמת שלא התכוונו לפגוע בך. רק אתמול יכולנו לדבר על הכל, אז למה היום אסור לדבר על הבעל, ירח הדבש או החמות בלי שתעשי פרצוף חמוץ? טלי גולדברגר, בחורה נשואה, מישירה מבט לרווקים
באמת.
מעומק הלב.
לא היתה לנו שום כוונה לפגוע בכן.
אתן יודעות, זה היה צריך לקרות במוקדם או במאוחר.
זה היה יכול לקרות אפילו לכן.
לא יכולנו לעצור את זה.
התחתנו.
כן , אנחנו יודעות שבזאת נגזר עלינו לגזור לחתיכות קטנות את כרטיס הכניסה המגנטי שלנו למועדון ה"מוכנות אם כי לא לחוצות" וללכת הלאה. אז זהו... שלא כל כך קל לשטות בנו. יש לנו Inside information אנחנו יודעות היטב שזהו רק סיפור הכיסוי הנונשלנטי של האירגון הנוירוטי.
אנחנו יודעות שבנינו לבין עצמנו מחוץ לשעות העבודה, לאחר שפשטנו את מעילי הגשם השחורים ומשקפי שמש, הרשנו לעצמנו לנקוב בשמו המפורש של המוסד: "השנה זה יקרה". אולי בשיגרה של ציפיה דרוכה לנסיך זה נראה כמו נצח, אבל בפרספקטיבות שפויות של זמן היו אלו רק ימים אחדים מאז שהלכנו איתכן במצעד השבועי בדרך לבית הכנסת אוחזות כמוכן שקיות עם פשטידות (למה רק להם מותר להביא שתיה?) מחכות כמוכן לארוחת השבת בה ינכחו שוב ושוב כל אותם הידידים הישנים שרק המחשבה על מגע שפתיים קליל איתם נראית כמו גילוי עריות במקרה הטוב, או דה ז'ה וו במקרה הרע.
לא עבר כל כך הרבה זמן מאז שישבנו איתכן באותו סלון ירושלמי הרבה אחרי ששעון השבת כבר כיבה את האור כדי לדבר על הדברים החשובים באמת, דהיינו – " אני ממש לא לחוצה ! את יודעת איזה קתרזיס מטורף יש אחרי התמוטטות עצבים?"
אנחנו יודעות את כל סודות המקצוע. מישהו ב"מעלה" עשה על זה סרט? ראינו אותו. מישהו כתב על זה ספר ? כתבנו אותו. היינו שם. עשינו את זה. אבל אף פעם, גם לא אחרי מערכת יחסים כושלת, גם לא אחרי הדייט הכי גרוע, לא חלמנו לא לפרגן.
גם לנו זה קרה. ארבע חברות הילדות שלנו התחתנו באותו קיץ ואנחנו תהינו מתי יבוא גואל. רקדנו בחתונות שלהן וחזרנו בטרמפ ישובות ליד הגירסה הרחוקה ביותר מהאחד והיחיד שלנו : הדודה שלהן. [קוראים להן ברכה]. אבל גם ברגעים של הכרה חדה וכואבת בעובדה שאנחנו חצי, במחסור הקיומי שלנו, גם אז לא נתנו לרגשות אישיים כאלה להפריע לנו לשמוח שמחה אמיתית וכנה בשמחתה של כל אחת ממעגל החברות הקרוב שלנו שעברה לעולם שכולו טוב.
בפעם הראשונה שהלכתי למדוד שמלת כלה פנתה אלי התופרת , אישה דתיה ניצולת שואה, הניחה את ידה על כתפי ואמרה: " יופי שהבאת את אחותך. זו בחירה מצוינת. לחברה נשואה לא אכפת וחברה רווקה סתם מקנאה." מחיתי בתוקף: "לחברות הנשואות שלי אכפת מאוד, בגלל זה אני אשלח להן באימייל תמונות של כל האופציות ישר לירח הדבש שלהן עם אהוביהן בתאילנד והחברות הרווקות שלי בכלל לא מקנאות, הן אלו שנתנו לי את הכתובת שלך אחרי שבילו כאן בוקר אחד ב"מה היה קורה אילו"
באותם רגעים תמימים עוד הייתי סבורה לא רק שחברות אמת לעולם נשארת אלא גם שכולנו, אנושיים ככל שנהיה, מסוגלים
אז למה זה ככה? למה בכל פעם שאנחנו נפגשות אני פוחדת לדבר עם הידיים מחשש ל"תאוריית הטבעת" שתיוחס לנפנוף טבעת הנישואים שעל אצבעי?? למה תמונות מהחתונה זה לגיטימי אבל מירח הדבש באקוודור כבר לא? למה בכל פעם שאנחנו מגיעות לנושא ב-ל הידיעה את מסכמת מהר ב "טוב, נו , עזבי, את כבר לא צריכה לדאוג לזה" ותגידי לי באיזה אשנב בטאבו קונים את הזכות להיות נרגנים ציניים ומרירים בצורה שפוגעת בעיקר בך אבל גם בסביבתך? למה זה קורה שההתיחסויות הקבועות שלך למצבי המשפחתי החדש הן "נו, אז אתם כבר רבים על למי הולכים בשבת?" או בשבת כלה שלי: "מה, שנהיה ממש אולפניסטיות ונשיר?"
והתשובה שלי היא לא. אל תהיי אולפנסיטית קיטשית, אל תשירי אבל גם אל תתחזי. בבקשה, בואי , קחי אותי הצידה ואימרי לי בקול שקט: "החברות שלנו גדולה עלי. אני לא מסוגלת להתמודד, לא מסוגלת להכיל את השמחה שלך, זו לא את זו אני. תמיד נוכל להישאר ידידות אבל לא חברות טובות , לפחות לא עד שאמצא אותו."
טלי גולדברגר, בת 24, כתבה ב"מקור ראשון" , מדריכה בחינוך יהודי בתפוצות. נשואה כמעט שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
