לא די בהפסקת אש
יוסי ביילין סבור שאין להסתפק בהפסקת האש, ויש לחדש את השיחות עם הסורים
ההחלטה להרחיב, למרות הכל, את המלחמה בדרום לבנון עד הליטני, היא טעות. יש לכך מחיר בחיילים שייהרגו וייפצעו, חלילה, בקרבנות אזרחיים, בהמשך החזקת אוכלוסיה גדולה מאד במקלטים, ובמחיר כלכלי העולה מדי יום, והמגיע לגבהים מדאיגים מאד.
צה"ל יוכל, אמנם, להצטלם על הליטני, אבל אין בכך כדי להעלים את החיזבאללה או כדי להשמיד את כל מאגרי הרקטות שלו. חלק ניכר מיכולתו של הארגון נמצא מצפון לליטני, ולכן, גם אם נמשוך את המלחמה ימים נוספים ונגיע ליעד, יוכלו ראשי החיזבאללה להתגאות בעצם הישרדותם. צריך לסיים את המהלכים הצבאיים עכשיו, גם אם צה"ל – ואפשר אולי להבינו – מבקש עוד יום ועוד קילומטר.
גם מי שביקר – כמוני - את מהלכי המלחמה, את הפגיעה הקשה בריכוזי אזרחים מן האויר, את גיוס המילואים ואת הכניסה הקרקעית המאסיבית, מסכים כי היתה הצדקה לעצם התגובה הישראלית על הפרובוקציה של החיזבאללה ב-12 ביולי, וכי אלמלא הגיבה ישראל, לא היתה מתקבלת החלטת מועצת הבטחון.
לא להסתפק ב-1701
ההחלטה היא הישג לישראל, ואילו החשש מן הפגיעה בהרתעה הישראלית נראה בעיני מטופש ממש. איש לא חשב שבידי החיזבאללה לכבוש את ערי ישראל, ולאיש אין ספק שאם תחליט על כך ישראל, היא לא תתקשה לכבוש את ביירות ואת דמשק.
הבעיה היא שבעימות בין צבא גדול ומסודר למיליציה מסוג החיזבאללה אין, וכמעט לא יכולים להיות, מנצחים ומנוצחים, כפי שזה קורה במלחמות בין מדינות. המיליציה "תנצח" בעצם שרידותה, והמדינה תימנע מלהפעיל כל מה שיש לה כדי לאייד את המיליציה.
מה שחשוב עכשיו הוא שלא להסתפק ב-1701. בדומה לנסיגה החד-צדדית,
אין היא יכולה להוות תחליף לשלום בין ישראל ושכנותיה. מדובר בפתרון עכשווי למשבר, אך לא בפתרון קבע. מצב המלחמה בין שתי המדינות נשאר, עצמאותה של לבנון שבירה, תלותה בסוריה לא נותקה לחלוטין, וארגון החיזבאללה ימשיך למלא בו תפקיד פרובוקטיבי.
כדי להפוך את החלטת מועצת הבטחון מנוף למהלך קבע, עלינו לחדש את השיחות עם הסורים, ולהגיע לשלום עם מדינה זו, אשר יוביל לשלום עם לבנון, לניטרול מלא של החיזבאללה ולהחלשת כוחם של ארגוני הסירוב הפלשתיניים ה"מתארחים" בדמשק. יש לכך מחיר, אך אין לכך תחליף.
נא להמתין לטעינת התגובות
