כאב שהקפיאה המצלמה
התחושות שליוו את רבקה יפה כשצפתה בסרטי בוגרים המתעדים את אירועי הגירוש מגוש קטיף היו קשות לעיכול. מצד שני, זה בדיוק תפקידו של קולנוע דוקומנטרי
שוב התברר שאין מציאות של צילום אובייקטיבי. כל יוצר בחר מה לצלם, את מי לצלם ואיך. העריכה העניקה פרשנות, ופס הקול המתלווה לסרט לעולם אינו תמים. בקהל, כצפוי, נכחו רק דתיים.
הסרט הראשון "חמישה ימים" של הבמאי השמאלני יואב שמיר היה בעיני החזק והאותנטי מכולם. אולי בגלל שהוא היה הראשון שהוקרן והנחית עלי את מהלומת הזיכרון, ואולי בגלל שדווקא הסרט הזה הבליט את המסכה המקצועית שחובשים אנשי אמנות ותקשורת על מנת להסוות את הניכור והשנאה למתנחלים.
יואב שמיר הציג בסרטו חמישה ימים של משימה מול מאבק, צבא מול מתנחלים. הוא לא חיפש סתם מתנחלים שורשיים מגוש קטיף שמפעל חייהם עומד בפני חורבן, אלא כאלה שמתאימים לסטריאוטיפ
התל-אביבי של המתנחל : קרוונים, חולות, וציציות מתנופפות. צפיתי במאמצים העל אנושיים של צעירי היישוב שירת-הים לתעל את אנרגיות הסירוב והכאב לשירה ותפילה כדי להימנע מאלימות, אבל את אלוף פיקוד הדרום דן הראל זה שעשע.
הוא התקשר לרמטכ"ל, והמליץ לו לבוא וליהנות: "תבוא לפה לשירת הים, תצבור חוויות, ביזארי זה לא מילה… כל המוזרים של מדינת ישראל באו אלינו פה".
ככה נשמע מפקד הפינוי על סף גירוש יהודים מביתם. מתופפים ושרים, במקום לצרוח ולהרביץ.
דווקא עיוורונו של יוצר הסרט לעוול שנעשה שבגירוש, מסתבר, גרם לו לחשוף את אטימותם המבישה של מפקדי הצבא. להלן ציטוט של דן הראל: "אנחנו סוחבים עול כבד של הדמוקרטיה על כתפינו"
תא"ל גרשון הכהן: "אני הייתי נאמן למדינה לעשות את זה גם אם היא לא היתה דמוקרטית".
אירוני שדווקא היוצר השמאלני הזה שעומד גם מאחורי הסרט "מחסומים" (סרט שמציג את חיילי צה"ל כקלגסים אכזרים) מוצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא מותקף על רקע הלאום ממנו הוא מגיע. הסרט מתוכנן להיות מוקרן בפסטיבל אדינבורו, אבל על רקע המלחמה בלבנון התבקש יואב שמיר על ידי יוצרים וכותבים לא להגיע לשם.
עוד שלושה סרטים נוספים, שאהבתי במיוחד:
"והנה רוח גדולה" של זיו אלכסנדרוני, סרט נפלא שעוקב ברגישות אחר האנשים שעומדים מאחורי המילים הגדולות של חורבן ועקירה ומתמודדים עם גירושם מהבית. משפחת יפת מנצר חזני, נחשפים בכנות, בלי פוזות ובלי סיסמאות והרב רפי פרץ, ראש המכינה בעצמונה, שבסרט הזה הצלחתי לראשונה להבין את גישת החיבוק
"חולות ברוח" של יוחאי רוזנברג מלווה באהבה ואמפטיה את משפחת לב-רן החקלאית מגדיד, מארח אותנו בביתם ומתעד רגעים אינטימיים של חוסר אונים והתלבטות וכנגדם רגעים של אמונה והתרוממות רוח.
"האוסף של ידידיה" של מורדי קרשנר ונעם דמסקי, מביא מבט תמים ונוגע על ההתנתקות מבעד לעיניו של ידידיה בן העשר ממורג .
במשך יומיים הקהל התרגש, מחה דמעה והזדהה עם הכאב. מלתעות הטרקטורים שמחריבות את בתי המתיישבים מעולם לא נראו קרובות ואימתניות כמו על המסך הגדול שבסינמטק. המוסיקה, עבודת העריכה, הזווית האמנותית, הפרספקטיבה וטווח הזמן, עשו מה שקולנוע יודע לעשות: להשפיע, לטלטל, לחלחל, להנציח.
לידי שמעתי לחישה, "אותי גירשו מהבית, והם משחקים באמנות". נדמה לי שכך גם הרגישה מנורה קצובר כשאמרה בפאנל שנערך בסוף היום הראשון בהנחיית ג'קי לוי: "התאכזבתי. כל הסרטים פספסו. הם לא העבירו את הרוע ואת העוול הנורא שמדינת ישראל עשתה לאנשים האלה". היא עצמה טרם סיימה לערוך סרט שצילמה בעת גירושה מחומש. רינו צרור סיפר על מאחורי הקלעים של צילומי תפילת הנערות בבית כנסת נווה-דקלים, ועל הבמה התפתח ויכוח ערני לגבי "המחלה" של הדתיים להתחשב במה יגידו עלינו החילונים, בצורך שלנו לראות דרך עיניהם בעוד שהם בכלל לא סופרים אותנו.
את הפאנל בסופו של היום השני של האירוע הנחתה סיוון רהב-מאיר. השתתפו בו האלוף גרשון הכהן, ד"ר גדי טאוב, פרופ' אביעד קליינברג וגב' מלכה פיוטרקובסקי.
רק לפני רגע צפינו במשך חמש שעות בחורבן שהנחיל לנו השמאל, בגירוש שעליו פיקד גרשון הכהן, ועכשיו מושיבים לפנינו בשולחן הכבוד פרשני שמאל רהוטים ואלוף גירוש שמדקלם ברברת פילוסופית על נאמנותו לצבא וזכותנו ההיסטורית על הארץ. אני לא מתארת לעצמי שום חברה נורמלית בריאה בנפשה, חרדית או חילונית, שהייתה נוהגת בהתבטלות כזו ביום הזיכרון לחורבנהּ.
******************************************************************************
במוצ"ש 12.8יוקרנו בערוץ 8 הסרטים המעוז האחרון, "והנה רוח גדולה", הקרב על הבית
במוצ"ש 12.8 יוקרן בערוץ 10 הסרט "גשמי קיץ" בשעה 20:50
נא להמתין לטעינת התגובות
