סף התקווה הטובה

חמש הקינות על יהודה וירושלים לא הספיקו כדי ללמד אותנו אהבת חינם. גם לא עקירת יישובי גוש קטיף. עד שבאה המלחמה האחרונה ואיווררה את הסולידריות עמית יולזרי מחפש את החמלה

עמית יולזרי | 3/8/2006 17:52

רבים מוצאים את מגילת איכה שנקראה ביום חמישי כרלוונטית מאין כמוה לימים הקשים אותם אנו עוברים, אך עושה רושם כי חמשת הקינות שמיוחסות לירמיהו, נביא החורבן והפורענות, אקטואליות תמיד לעם היושב בציון. לצד המכות הקשות שניחתו עלינו משחר ההיסטוריה, תמיד ידע העם היהודי להיאחז בנימת הנחמה שנותרה, ולהפריח ממנה ניצן חדש של תקווה.

למרות שכמעט ובכל ימות השנה אנו מקוננים על מצבנו הקשה והעגום, בין אם כפרטים ובין אם כעם, מתנקזים הרגשות העזים הקשורים בקיומינו בארץ ישראל ליום המר הזה ט' באב.

מאז נגזר עלינו לנדוד 40 שנה במדבר בעקבות חטא המרגלים שגרמו לעם ישראל לרצות לחזור ל"סיר הבשר" במצרים מאשר לכבוש את הארץ, העמוסה לעייפה בענבים אך גם בעמים חזקים השוכנים בה לבטח, ידענו לא מעט טרגדיות שנקשרו ביום האבל.

ביום זה החריב נבוכדנאצר מלך בבל את המקדש הראשון, טיטוס הרומאי את השני, ביתר נפלה בידי הרומאים, מרד בר כוכבא קרס, גירוש יהודי ספרד יצא לדרך, וכן אפילו תוכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה תואמת להפליא את התאריך.

לאחר שמסיים המקונן במגילת איכה לבכות את גורלה המר של יהודה וירושלים שנותרו שוממות, ומתאר את האויבים השמחים לאיד בצרתן כי רבה, מייסר המשורר את העם כולו על שלא הקשיב לנביאי האל שעמדו בפתח והתריעו על האסון הקרב. לבסוף פונה הנביא לאל במחילה שיחזיר את המצב לראשיתו: "השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם".

אך הזמן בשלו ממאן לחזור לקדמותו, וכשמו כן הוא, ממשיך לזמן לנו מבחנים קיומיים אין ספור: עדיין לא הספקנו ללקק את פצעי ההתנתקות שעדיין פעורים בבשרנו החשוף, וכבר אנו נאלצים להתמודד עם מלחמת "אין ברירה", בה העורף איתן וכל הארץ חזית.

ככה זה כשחיים בחבל הארץ עליו נלחמו האימפריות הגדולות מאז תולדות הזמן. כשם שאף אחת מהן לא הצליחה לכלכל את הארץ שמתמחה באכילת יושביה, כך גם אנחנו, עדיין מתקשים לשלוט בה למרות החלת הריבונות על שטחה.

עדיין לא למדנו להרבות באהבת חינם, לא רק בין יהודי ליהודי, כמאמר הרמב"ם: "ודרך הצדיקים שהם נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים בייסורים". בדרך גם שכחנו, או שבכלל לא הכרנו, את משנתו של ר' נחמן "כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות - כי אפילו איש רשע גמור צריך לחפש בו איזה מעט טוב".

מצטרפים למבקשי הדרך

בואו ניזכר כי רק לפני שנה חווינו את אחד האירועים המכוננים בפרק בו הכריזה ישראל על רצונה בסיום הכיבוש ברצועת עזה. הוא היה ועדיין הינו כואב, לא מתוכנן כראוי, ולמרות הזמן שחלף אין להתייחס אליו ברטרוספקטיבה, מאחר והמוני פליטים עדיין לא הקימו את ביתם החדש. רבים לא הזילו אז או מזילים היום דמעה על אלה שפונו מבתיהם, ומתייחסים לשבר בו הם מצויים כהכרח המציאות. לא היינו אז במיטבנו, וגם היום אנו רחוקים מכך.

אך אז הגיעה המלחמה בה אנו מצויים, והצליחה להזכיר לנו שפעם היה קיים במחוזותינו צירוף מילים שנקרא סולידריות חברתית. היא הוציאה מן העם השסוע והמפולג הזה את קמצוץ הלכידות שעוד נותרה בו. משפחות מהמרכז פותחות את בתיהן בפני תושבי הצפון, אזרחים מעמיסים את מכוניתם הפרטית במצרכים ומעניקים תרומה בסתר לנזקקים במקלטים, ישראל במיטבה.

למרות שאת גלי התמיכה המוראלית שמקבלים תושבי

הצפון, לא קיבלו מפוני גוש-קטיף, הוליד עמו התהליך הכואב גל של מחפשי פשרה שנוסכים תקווה חדשה על המציאות שעוד נכונה לנו, לא פחות.
הם עדיין מעטים, אך אין לזלזל בהם ולרפות את ידיהם. מדובר באנשים צעירים שלא מוכנים להרים ידיים מול השיח הלעומתי, ואינם מוכנים שימשיכו לשייך אותם למחנה מסוים, אליו הם לא מרגישים שייכים, שמעוניינים שנצמח מהשבר ולא שנרחיב אותו.

בכך באה הנחמה, שמרגישה לפעמים כה סמויה מן העין, לידי ביטוי: כתזכורת לכך שמשחר קיומנו, אנו מגיעים לגדולתנו רק מתוך איחוי הקרעים, הדבקתם מחדש ובהגדרה מחודשת של זהות ישראלית-יהודית המאפשרת ביטוי לכל פרט. התהליך עוד ארוך וכולל מבחנים רבים שמצפים לנו, אך רק כך, על ידי התחדשות, נוכל להבטיח כי "תַּם-עֲווֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲווֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאותָיִךְ" (איכה ד,כב).