הבחירות של צברי
דורון צברי גילה את הפוליטיקאים, כלומר, את הצד האנושי שלהם. בסדרה החדשה, "מקום ריאלי", הוא ביקש להראות איך הם מתאמצים להיבחר לכנסת, ולא ללעוג לזיעה שנוטפת מהם בדרך. ואיך זה קרה לבמאי שמחפש תמיד את הקולות המושתקים? "אם אתה ציני ולא מבין איפה כואב לאנשים", הוא אומר, "אתה לא יכול להיות במאי דוקומנטרי"
"ידידיי", היא פונה אל באי הכנס, "הערב הזה באנו באמת בעיקר כדי לשיר ולהצדיע לשירת יהדות תימן". בהמשך תדבר לבנת גם על הליכוד כבית שלא עוזבים, אבל משפט הפתיחה הוא הוא הסרט. זו התמונה שמייצגת טוב מכל את עולמו של הפוליטיקאי העברי במרוץ המטורף אחרי כל קול. עם כל הכבוד לתשוקתה הבוערת של לבנת לשירת יהדות תימן, בכל זאת, שבוע לפני הפריימריז מספרת השרה כי היא באה בעיקר כדי לשיר. נו, שיהיה.
ואכן, הפרומו של Yes מזמין את הצופים לחזות במה שמוגדר כקרקס של הפוליטיקה. התוכנית שהפוליטיקאים יאהבו לשנוא, קוראים לה בתשדירים. צברי לא אוהב את הניסוח. מבחינתו, אין בסדרה שלו טיפת ציניות, להפך. הוא מכוון לשיטה, לא למועמדים. "נורא קל לרדת על פוליטיקאים, להציג אותם כדמויות נלעגות", הוא מסביר. "הפרומו הזה גרוע בעיניי, ומציג בדיוק את ההפך מהרעיון של הסדרה. כל כך הרבה זמן מושקע בליטוש ובדיוק של סדרה, והפרומו, שעושה ילד במשמרת עריכה, מציג את הפוליטיקאים כליצנים בקרקס. זו בדיוק הקלישאה שניסיתי לשבור. בדרך כלל הפרומואים של yes דוקו מצוינים".
צברי (42), האיש שעשה, בין היתר, את "בית שאן, סרט מלחמה", ליווה הפעם ארבעה מתמודדים, בחודש האחרון של מרוצם לבחירות המקדימות. ארבעה פרקים, כל אחד מספר סיפור של מתמודד, כל אחד שונה מאוד. לבנת ופואד בן אליעזר, שניים שבשיאם הגיעו אך לא מזמן כמעט לפסגה הפוליטית, ופתאום נדחקו קצת לאחור. איוב קרא, סיפור הצלחה במגזר הדרוזי, שהגיע ב-1999 אל הכיסאות האחוריים של הכנסת, ובבחירות האחרונות התרסק ואיבד את מקומו. ועופר קורנפלד, איש היי-טק מוכשר, אך נטול כל סימנים לכריזמה, שיוצא לקרב ספק פתטי בשיטה, למאבק לא ריאלי בעליל, על מקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת.
במקור היתה כוונה לצלם סדרה שתעקוב אחר עבודתם של עוזרים פרלמנטריים, שתלווה תהליכי חקיקה ועבודה שוטפת של חברי כנסת. רק שאז הקים שרון את קדימה, הכנסת התפזרה, לא נותרה חקיקה לצלם, והוחלט לקחת צעד אחורה ולבדוק איך הכל מתחיל. איך פוליטיקאי נבחר, ומה עליו לעשות אחרי שנבחר כדי לתחזק את הכיסא שלו.
"כבר הרבה שנים יש טרנד להשמיץ פוליטיקאים", ממשיך צברי. "מתייחסים אליהם כדרגה אחת מעל זנות, וזה לא נכון. אנשים לא מבינים שהפוליטיקה חשובה. המדיה מכורה לדרמה, אז הרבה יותר קל לעשות עניין מהעציץ של רוחמה אברהם מאשר לדבר לעומק על תקציב המדינה, על המשמעויות שלו. אנשים לא מודעים לעבודת החקיקה. כמה אנשים במדינה יודעים מה זה חוק ההנגשה וכמה השקיע בו שאול יהלום? תשאל אנשים ברחוב על שאול יהלום, יגידו שהוא שמן. אף אחד לא יודע מה הדברים החשובים שהוא עשה. אסור לחטוא בהכללות. יש פוליטיקאים טובים ויש רעים, ומי שמתגמל את הרעים ומעניש את הטובים
ועדיין , בלא מעט רגעים תופסת הסדרה את גיבוריה בסיטואציות מביכות משהו. תמונות של עופר קורנפלד, למשל, מגיע לפגישה נואשת במגזר הערבי, ושומע את מארחו, נאווף מסאלחה, מציג אותו כ"חבר שלנו" אבל לא כל כך יודע את שמו, וקורא לו עודד. סצנה אחרת מראה את אותו קורנפלד נואם מול אולם מתרוקן, ולא מפספסת אף פיהוק על פניהם של הנשארים. או איוב קרא, שמחפש עילה להזמין את חברי מרכז הליכוד לחפלה, ובסוף מחליט לחגוג לבנו בר מצווה, ועזבו את זה שהילד דרוזי, הוא אפילו לא בן 13.
בפרק אחר רואים את יורם מלכה, יועץ התקשורת של לבנת, מתעצבן מאחורי הקלעים כשהשרה שלו מתראיינת (פעם היא לא מחייכת, פעם מעמתים אותה בשידור עם פאנל פרשנים, פעם סתם המנחה שוכח להיפרד ממנה בשידור), אבל מיד בסוף כל ריאיון שכזה הוא רץ לספר ללבנת כמה היתה "מ צ ו י נ ת", כלשונו . "היה פיגוז. את יודעת איזה אס-אם-אסים? ", שואל היועץ, וממהר להראות לה את הפלאפון. סיטואציות שבמקרה הטוב מזכירות את ה"יופי, בוס" המעריץ מהסדרה המיתולוגית "היה היה", ובמקרה הטוב פחות נראות סתם כאילו הוא מנסה לעודד ילדה חסרת ביטחון.
לצברי יש פרשנות אחרת לתמונות. "אין כאן לעג למתמודדים. הפוליטיקה הפכה לגיהינום, מקום מאוד אכזרי. הסרט על עופר מראה לך איש מצוין, שלמדתי מאוד להעריך, אבל אין לו סיכוי להיבחר. התהליך כרוך בכל כך הרבה התבזות, אז אנשים טובים לא באים לפוליטיקה. זה מתיש, סיזיפי, אינסופי. יש שם המון פשרות עם עצמך, הם גומרים את הפריימריז מותשים. המרוץ להיבחר זה סיוט, וזה מה שניסיתי להראות".
להשמיע את קורנפלד מנסה לנאום ולאסוף את הפיהוקים בקהל זה לא סוג של לעג?
"אני מציג את האמת. אם עופר בא לחוג בית ואנשים נרדמים ונופלים כמו זבובים מול העיניים, זו המציאות. הוא נואם משעמם, עובדה. גם הוא מודע לזה, אבל הוא דמות מדהימה. הפער בין הרצון, תחושת השליחות שמניעה אותו, לבין היכולות שלו להיבחר מרתק. הוא הבן אדם הכי חרוץ שפגשתי. חמש שנים הוא לא עובד. קם בכל בוקר ועובד בלהיבחר. הוא נפגש במהלך התקופה עם 2,000 איש לשיחות אישיות. יש לו יומן והכל מתועד. 80 אחוז מהזמן של פוליטיקאי מושקע בעבודה הזאת עם השטח. ככה זה עובד".
אמנם החיבור שלו לסדרה היה מקרי יחסית, ובניגוד לסרטים אחרים שעשה, הפעם הרעיון לא היה שלו, אבל צברי מעיד על עצמו שהוא חיה פוליטית. אחד שקורא כל מילה שנכתבת, צרכן חדשות אובססיבי, כזה שיודע מהו חוק ההנגשה. כבר שנים הוא ממנהיגי מאבק היוצרים על זכויותיהם, תפקיד שהוביל ללא מעט קרבות מתוקשרים במיוחד. באחד הסיבובים פרסם את מספר הטלפון של נתן שרנסקי, אז שר המסחר והתעשייה (ולא, הוא לא מצטער על זה). בדרך הוא יצא למלחמת חורמה נגד דליה איציק, ופעם גם נעצר, עם אנשי קולנוע נוספים, במהלך ההפגנה נגד הארכת הזיכיון לחברות הכבלים. זה בסדר, עבר בשלום. הוא מודע לכללי המשחק, ומודה שקצת פרובוקציה עוד לא הזיקה לאף מאבק ציבורי. "לא אני המצאתי את החוקים, ולפעמים מעצר זה ניצחון. אתה יודע כמה הפגנות תרבותיות ומקסימות עשינו ואף אחד לא שמע עליהן כי לא היתה בהן דרמה? "
אפרופו מאבק היוצרים בכלל, ואירועים שלא כל כך שומעים עליהם בפרט, גם סרטים דוקומנטריים לא מככבים ביומיום במרכז הפריים-טיים. הטלוויזיה הרב ערוצית מציעה ערוצי נישה. Yes דוקו, למשל, נותן לחובבי הז'אנר מגוון עצום, ישראלי וייבוא, אבל בדרך כלל שם זה נגמר. יש לזה גם יתרונות. בערוץ נישה, מן הסתם, יש יותר חופש יצירה. מצד שני, יוצרים, מטבעם, מעוניינים בסוף שאנשים ישמעו את הסיפור שלהם.
הערוצים המסחריים, מתוקף הזיכיון, מחויבים ליצירת מקור. החוק אמור לדאוג לאלה שכוחות השוק מתקשים לשמר בחיים. בפועל, כמעט כולם מנסים לברוח מההפקות האלה. כך יוצא שזכיינים רוצים להגדיר את תוכנית הבידור של עדי אשכנזי, למשל, כסדרה דוקומנטרית, כי היא עוסקת, הרי, בשאלות יומיומיות. רגע לפני שינסו להכניס לקטגוריה גם שידורים חוזרים של "סיינפלד", הפקת איכות באמת, דווקא בנושא הזה צברי רגוע. "יש חוקים, יש ועדות מפקחות, ולא ניתן לדברים כאלה לקרות", הוא מבטיח.
יש הבדלים בין עבודה בערוץ נישה לעומת ערוץ מסחרי?
"בערוץ 2 יש לחצים מאוד מאוד גדולים, חייבים לתקשר מיד, הפאנץ' צריך לבוא תוך דקה. יש מחיר לדבר הזה. אישית לא נאלצתי לשלם אותו, אבל אני יודע מה קורה. כל הזמן מרדדים את האמירה. בעצם, לא קיים דוקו בערוץ 2 ואם כבר יהיה, זה יקרה באמצע הלילה. זה ערוץ בידורי, כל המהות שלו זו הסחת דעת. 'עזוב אותך מהמציאות, בואו נצחק'. דוקו , גם כשהוא מבדר, במהות הוא לא בידורי. הוא בא להגיד לך את האמת". אז אין מקום לסרטים דוקומנטריים בערוץ מסחרי? "ל'בית שאן' היה רייטינג של 31 אחוז. זו שאלה של הרגלים. אנשים אוהבים עקביות. הם אוהבים את'ארץ נהדרת', אז הם רוצים בשבוע הבא אותו דבר. סרטים דוקומנטריים הם חד פעמיים בהגדרה ".
צברי ביים את תשדירי הבחירות של מפלגת העבודה. הזדהה פומבית עם המאבק לליגליזציה של סמים קלים, תמך במפלגת עלה ירוק, ועם או בלי קשר, גם נחשד בייבוא סמים. פרשה מעט תמהונית, חייבים להודות, כשהמשטרה טענה כי ייבא חמישה גרם מריחואנה בתוך מכתב שהגיע מהולנד לישראל. בסופו של דבר הסעיף על ייבוא סם מסוכן נמחק מכתב האישום, וצברי, שהודה בשימוש עצמי, לא הורשע, וחויב לתרום 150 שעות עבודה לתועלת הציבור.
נוסף לכל אלה, ואולי בראש הרשימה, מחובר צברי למאבק החברתי. הזדמנות לא רעה לעצור ולשאול מדוע, בעצם, רוב סרטי התעודה עוסקים באוכלוסיות חלשות, בשאלות על קיפוח ובמאבקי הישרדות. למה עושים כאן סדרות כמו "דרומה" המאוד נחשבת שלו, שתיעדה תופרות ממצפה רמון שיצאו למאבק להצלת מקור פרנסתן, למה מצלמים את "הבלוק", שתחפש תמיד אנשים קשי יום, את "הפועלות", ולא מלווים, למשל, סטארטאפיסט היי-טק בדרכו מפיתוח המיזם ועד החלום למכור אותו במאה מיליון דולר.
לצברי יש הסבר, אפילו שניים. "את קולם של החזקים, העשירים והשמנים אתה שומע כל הזמן. הפריים-טיים מפוצץ בסיפורי הצלחה, ולא משנה אם קוראים לזה'כוכב נולד' או יאיר לפיד. הסרט הדוקומנטרי מנסה הביא את הקול של אלה שלא מוזמנים לחגיגה, שנשארים מחוץ לאור, שלא יכולים להגיע למסך. בסרטים דוקומנטריים מעלים שאלות מוסריות, וסליחה על המליצה, נושאים את קולו של האדם הפשוט.
"מעבר לזה, יש כאן שאלה של נגישות. הכסף הגדול, מוקדי הכוח האמיתיים, חסומים, ולא ייתנו לך אפשרות לצלם אותם. לא תראה סרט על משפחת עופר. לאנשים האלה יש מנגנונים שלמים, צבא של עובדים, יחצנים ויועצים שתפקידם להרחיק אותם מהמדיה. ואם לא להרחיק, אז להציג אותם כמו שיועצי התדמית שלהם רוצים שהם יהיו מוצגים".
את התאוריה השנייה, במובנים מסוימים, למד צברי על בשרו. פעם הוא דווקא ניסה לצאת מהמסגרת המקובלת, והלך בדיוק לקצה השני, הכי זוהר, הכי מצליח, הכי פריים-טיים שיש. התוצאה היתה "מלך הרייטינג", סרט שעקב מקרוב אחרי דודו טופז. מקרוב מדי, כנראה. הסרט אמנם עורר רעש תקשורתי עצום, אבל בסופו של יום לא שודר. טופז צולם שם, בין היתר, בווידוי חושפני, כשהוא מעיד על עצמו: "אני בבסיס גזען, בדוק, אי אפשר להוציא את זה ממני". לאחר הפרסומים הסביר הבדרן כי לא זו היתה כוונתו, וטען כי הדברים נאמרו בעקבות טראומת ילדות, ומאז הוא נלחם ב"מחשבה המכוערת הזו", כדבריו .
חברת קשת, ששידרה באותם ימים את תוכניתו של טופז, "הראשון בבידור", ומחזיקה בזכויות השידור של הסרט, גיבתה את המנחה הפופולרי: "הדברים נאמרו בקונטקסט מסוים", נכתב בתגובת החברה, "ומי שמוציא את הדברים מתוך הקונטקסט הזה יוצר פרובוקציות לשמן. הסרט ישודר בשידורי קשת, ואז הציבור יוכל לראות ולשפוט בעצמו". הדברים , אגב, נאמרו ב-21 ביולי 2001. חמש שנים ושבוע עברו מאז. הסרט עדיין לא שודר.
"אני לא חושב על זה", אומר צברי היום. "ברור שהייתי מעדיף שהסרט יוקרן, אבל קשת עשו את ההחלטה שלהם, וזו זכותם על פי החוזה. לא נשארו לי משקעים, אני עשיתי את הסרט, הוא קיים, ועברתי הלאה לפרויקט הבא".
במהלך הצילומים היחסים עם טופז היו תקינים?
"כן ולא. ליווינו אותו הרבה זמן, ועם הזמן עוברים תהליכים, גם איתו וגם עם הסרט. בהתחלה מאוד הערכתי אותו, כגאון בידור. ככל שהתקרבתי היו דברים שהיה לי קשה לקבל. כשלא יכולתי לראות אותו יותר, הפסקתי לצלם והתחלתי לערוך. זה גם המקומות שהסרט מתחיל להיות מעניין. כשהדמות מפסיקה לדפוק לך חשבון ואתה מפסיק לדפוק לה חשבון. שם מגיעים לאמת".
הפרויקט הנוכחי של צברי, מתוקשר כשלעצמו, הוא סרט על רשות השידור. חמש שנים הוא צילם ואסף חומרים, ועכשיו הוא בשלבי עריכה. תוך חצי שנה, הוא מקווה, התהליך יסתיים. ולא, השינויים שעברו בינתיים על הרשות לא מספיקים לו. "סבבה שהיו שינויים", הוא אומר. "ולהביא את שקלאר זה צעד נכון, אבל זה לא מספיק. עד שלא ישנו את החוק לא יהיה שינוי אמיתי".
הסרט הזה, מבחינתו, הוא תמצית העבודה הדוקומנטרית. מעבר ליצירה הקולנועית, יש שם סוג של ייעוד. ניסיון לשנות דברים, לקבוע סדר יום, להביע עמדה. "אני מאמין בקידום רעיונות", הוא מסכם. "באזרחות פעילה ולא אדישה. הכי לא בועה. אם אתה ציני ולא מבין איפה כואב לאנשים, אם אין לך יכולת להתחבר ולהזדהות, אתה לא יכול להיות במאי דוקומנטרי".
יש סיכוי שבסוף תחליף צדדים, ותעבור לפוליטיקה פעילה?
"ממש לא. המטרה שלי היא להיות במאי טוב יותר ממה שאני היום. להשתכלל, להתפתח. מבחינתי, אני רק בתחילת הדרך. אולי בעוד שלוש שנים יבוא לי ג'וק חדש, אבל זה לא בתוכניות ".
נא להמתין לטעינת התגובות
